אהימסא וסאטיה בתרגול האסנות

שני העקרונות הראשונים של היאמה[1]: אהימסא (ahimsa) – אי-פגיעה או אי-אלימות, וסאטיה (satya) – אמיתות או כנות, הן מרכזיות ביותר ביוגה. במאמר זה אדון בעקרונות אלו מתוך גישה מעשית: כיצד אפשר ליישם עקרונות אלו בתרגול האסנות וכיצד התרגול מעניק לנו הזדמנות לבחון את התנהגותנו ולנוע לכיוון ההתבססות בעקרונות אלו.

אהימסא ו-סאטיה פירושן שאל לנו לפגוע ביצור אחר ואל לנו לסטות מן האמת ללא קשר לנסיבות ולתוצאות המעשיות של התנהגות כזו. פירוש הדבר שאנחנו צריכים להיות מוכנים לוותר על הנאות, נוחות חומרית ואפילו חופש פיזי ובלבד שלא נסטה משני עקרונות אלו. הרי מובן שדבקות באמת ואי-פגיעה יכולים לעלות לנו למשל, באובדן של משרה מכניסה, או בתנאים קיצוניים, אף לגרום לנו להיכלא בבית-כלא. במצבים רבים בחיינו, נוח יותר ואולי משתלם מאוד לבגוד בחבר, להכשיל עמית או מתחרה או לפעול באופן אחר בדרך אופרטיוניסטית כדי להשיג מטרות חומריות. אולם, האדם הדבק ב-אהימסא ובסאטיה מעמיד עקרונות אלו מעל לכל שיקול חומרי. פטנג'אלי  (Patanjali) קובע בסוטרות היוגה שלו שבכדי להיות יוגי יש לדבוק ללא פשרות בשני העקרונות הללו. מ.ק. גנדי, הקדוש והמדינאי ההודי מן המאה ה-20 דבק בשתי הנחיות אלו של היאמה ובעזרתן חישל את אישיותו והפך לדמות נערצת על-ידי מיליוני הודים ולאחד המנהיגים החשובים ומשפיעים ביותר במאה ה-20. בספרו האוטוביוגרפי "התנסויותיי עם האמת" (שתורגם לעברית), הוא מתאר כיצד הוקדשו חייו למימוש עקרונות אלו.

 

בסוטרות היוגה (שחוברו לפני למעלה מאלפיים שנה), פטנג'אלי  מתאר את התרגול היוגי כבנוי משמונה איברים, ובסנסקריט אשטנגה. שלבים אלו הם: יאמה, ניאמה, אסנה, פראנאיאמה, פראטיהרה, דהראנא, דהיאנה וסמאדהי. השימוש במילה 'איברים' ולא 'שלבים' או 'צעדים' הוא משמעותי. פטנג'אלי  מדייק מאוד בבחירת המילים בהן הוא משתמש. כל איברי היוגה שלובים זה בזה. ללא אימוץ עקרונות היאמה לא נוכל לתרגל אסנות, משום שאסנות אינן רק תרגול גופני, אסנות נועדו לפיתוח האדם השלם על כל רבדיו: הפיזי, האנרגטי, הפסיכולוגי, המוסרי והרוחני. באופן דומה, ללא תרגול של איברי יוגה כמו אסנות, פראנאיאמה, דהראנא (ריכוז) ודהיאנה (מדיטציה) לא נוכל לקיים את עקרונות היאמה.

אבל מה הקשר בין עקרונות אלו לבין תרגול אסנות? כיצד תרגול של תנוחות היוגה יכול לסייע לשמור את עקרונות היאמה?

מהכתוב לעיל, ברור שכדי לדבוק באהימסא ובסאטיה בכל מצב וללא תנאים צריך תעצומות נפש כבירות. צריך  לפתח ולטפח אישיות חזקה, אמונה[2] בלתי מעורערת, ואבחנה חדה כתער. פיתוח תכונות כאלו אינו עניין של מה בכך. הנטייה להימסה (כלומר לפגיעה – הקידומת 'א' בסנסקריט פירושה שלילה) ולא-סאטיה (או חוסר אמיתות) היא חזקה ביותר ורק ע"י תרגול נכון, מתמיד וממושך אפשר לטפח תכונות אופי כאלו. הטפת מוסר או ישיבה על ספה והרהור בתכונות רצויות אלו, לא יגרמו לשינוי מהותי באישיות. רק משמעת של תרגול קבוע ומתמיד יכולה להוליך לטרנספורמציה של המיינד בכיוון החיובי. לאדם יש פוטנציאל להיות שטן או מלאך, להיות אדולף היטלר או מהטמה גנדי (שניהם חיו באותה התקופה); בידי האדם יש חופש בחירה לעצב את התנהגותו. מעניין שיאמה הוא גם שמו של אל המוות ההינדי; ב.ק.ס. איינגאר מפרש זאת כך: המשיכה הטבעית שלנו היא בכיוון ההפוך מעקרונות היאמה (כלומר, לכיוון הימסה, א-סאטיה וכו'), כדי לפתח את האופי שלנו עלינו ל"הרוג" בתוכנו את הנטיות השליליות הללו ולטפח במקומן משיכה לכיוון החיובי. זאת אפשר לעשות רק באמצעות תרגול מתמיד ומתמשך.

כאשר פטנג'אלי  מגדיר בפרק 2 של סוטרות היוגה את חמשת המקורות של הסבל האנושי הוא מזכיר את האסמיטא (asmita), או תחושת העצמיות שלנו. תחושה זו מכוונת את תפיסת העולם שלנו – אנחנו יצורים אגוצנטריים: אני יכול להכיר בסבל של אחרים רק על-סמך חווית הסבל שלי; אני יכול להעריך את הרצון של אחרים לחיות רק כאשר אני מהרהר באפשרות שמישהו יאיים על חיי שלי. הבסיס להתנהגות מוסרית הינה רגישות לאחרים והבנה שכולנו שייכים לאותו היקום. התנהגות פוגעת מפרה את ההרמוניה של היקום ובמוקדם או במאוחר תפגע גם בפוגע. ללא רגישות לעצמנו ולסביבה לא נוכל לקיים את עקרונות היאמה. לכן נושא הרגישות הוא מהותי. רגישות אפשר ללמוד במעבדה הפנימית של התרגול שלנו: על-ידי פיתוח רגישות לעצמנו נהפוך לרגישים יותר לסביבתנו.

אבל כיצד התרגול מפתח רגישות ומסייע להתבסס באהימסא?

תרגול אסנות מאפשר להתנסות בגבולות העדינים של פגיעה ואי-פגיעה. לא נוכל לקיים אי-פגיעה כלפי יצורים אחרים כאשר יש בנו אלימות פנימית. רק גישה חומלת, רכה ומתחשבת יכולה להצמיח אהימסא. גישה כזו כלפי עצמנו אנחנו צריכים לפתח בתרגול האסנות. על כל מתרגל לשאול את עצמו כל הזמן שאלות כמו השאלות הבאות:

  • האם אני מעמיד את המטרה של הגעה לתנוחה כלשהי לפני ההתחשבות בצרכים וביכולות שלי?
  • האם אני באמת קשוב לגוף או שמא אני נותן לראש להוליך אותי ולהציב לי אתגרים חיצוניים שהושאלו מתמונות בספרי יוגה או מעמיתי לקבוצת התרגול?
  • האם הרגישות שלי פנימה מאפשרת לי לקלוט נכון את מידת המאמץ והמתיחה או שמא אני עושה עשיית-יתר?
  • האם אני משימתי, חושק שיניים, מתיש את עצמי עד כדי אובדן הרגישות וההקשבה?
  • האם אני יכול לשמור על איזון בין הצורך והרצון להימתח ולהתקדם לבין הגבולות הנכונים לי היום ועכשיו?
  • האם אני פעול באופן הרמוני ומאוזן על חלקי הגוף השונים ועל שני צידי הגוף (ימין ושמאל)?

רגישות צריך לפתח. צריך לפתח יכולת להבין את קשרי הגומלין בין מערכות שונות שקיימות במרחב מסוים. המתרגל המתחיל רגיש פחות לגופו, לנשימתו ולמיינד שלו ולעיתים קרובות הוא שוגה בהערכת יכולתו ובאפקטים שיהיו לביצוע התנוחות. שיפור המיומנות בתרגול  צריך להוליך בהדרגה למצב שבו נכיר את היכולות והמגבלות שלנו ונלמד לנצל ולכבד אותם. עלינו להקשיב כל הזמן למסרים ששולח הגוף ולהיות רגישים לתחושות המאמץ והמתיחה. תרגול נכון של אסנות לא יכול להיות מכאני; המתרגל צריך לחדד את תשומת הלב שלו וללמוד כיצד הפעולות שהוא מבצע משפיעות על מצבו הפנימי. תרגול כזה מפתח את הרגישות שלנו לעצמנו ומלמד אותנו מהי הרמוניה בין המערכות השונות של הגוף, המיינד, הנשימה והחושים. כאשר אנחנו רגישים יותר לעצמנו ולקשרי הגומלין בינינו לסביבתנו, אנחנו מפתחים גישה מתחשבת וחומלת כלפי עצמנו. גישה כזו פותחת את הלב ואז הלב מדריך אותנו לאהבת הזולת. אנחנו מפתחים את הקול הפנימי, או המצפון שמדריך אותנו ומקטינים את ההישענות על הנחיות וקריטריונים חיצוניים.

מעניין לציין בהקשר זה שב.ק.ס איינגאר בספרו "עץ היוגה", מפרש אהימסא לא בצורה השלילית של אי-גרימת נזק לאחרים אלא כציווי חיובי של אהבה בלתי מותנית לכל הברואים, משום שרק גישה אוהבת כזו תוכל להוביל למילוי אמיתי של אהימסא.

יתר-על-כן, פיתוח הרגישות נותן למתרגל גם כלים משוכללים יותר למימוש של התחשבות וחמלה משום שהוא יכול לנתח באופן מדויק יותר את התוצאות של פעולותיו ולדעת ביתר דיוק מתי פעולה כלשהי תהיה פוגעת. החוויה היומיומית של ביצוע תרגול ללא פגיעה מלמדת את המתרגל לבחון היטב את פעולותיו ולצפות את התוצאות שלהם. מיומנות זו מאפשרת לו לפעול כך גם מחוץ לחדר התרגול בפעולות היומיומיות שלו. בספר "עץ היוגה" איינגאר מתאר כיצד איזון תחושות המאמץ והמתיחה בין שני צידי הגוף מלמד אותנו מהי אהימסא. תרגול לא מאוזן הוא פגיעה בשני הצדדים. נניח לדוגמה שאנו מבצעים אסנה עם מתיחת יתר בצד ימין. במקרה כזה צד ימין עלול להינזק עקב פעולה אגרסיבית ולא שקולה, אבל, באותו הזמן אנו שוללים מצד שמאל את האפקטים המבורכים של המתיחה הנכונה ובכך פוגעים גם בו. כלפי צד ימין יש אלימות ישירה ובוטה וכלפי צד שמאל יש אלימות עקיפה כי אנחנו מונעים מצד שמאל לממש את הפוטנציאל החיובי שלו.

בתרגול כזה, המערב חשיבה, התבוננות ורפלקציה, המיינד נעשה ממוקד פנימה וזרם החשיבה נעשה שקט ומתון יותר. זה מאפשר למתרגל לחרוג מעצמו ולהיות קשוב יותר לסביבתו, לרבות לצרכים של הסובבים אותו. ללא חריגה כזו מהגישה האגוצנטרית אין סיכוי אפילו להתחיל לקיים אהימסא.

כיצד התרגול מסייע להתבסס בסאטיה?

לעיתים קרובות אנחנו נתקלים בקשיים בתרגול. אנחנו מחליטים לקום כל יום מוקדם ולתרגל ולא עומדים בכך, או שאנחנו נזכרים במהלך התרגול במטלות היומיומיות שעלינו לבצע ומפסיקים את התרגול מוקדם מכפי שתכננו. או שאפילו במהלך ביצוע תנוחה אנחנו מאבדים את הריכוז והדריכות ומבצעים את התנוחה "על פני השטח" מבלי למצות אותה. לעיתים אנחנו מזהים נטייה להתרשל ולזייף ולוותר על מרכיבים מסוימים של התנוחה, או שאנחנו מפתחים דחייה וסלידה מתנוחות מסוימות ונמנעים מלתרגל אותם.

סאטיה בתרגול פירושו שעלינו לרצות בכל מאודנו לבצע את התנוחה באופן מושלם ככל האפשר, להיות ממוקדים, ערים ודרוכים, להביא חיים מלאים לכל תא בגוף, ללא רישול ופיזור, להרגיש את האנרגיה זורמת באופן מלא והרמוני בכל רגע ורגע של ביצע התנוחה. מסיבות אלו, התרגול היומיומי מאפשר התבוננות על גבולות האמת שלנו; הוא מספק מעבדה שמאפשרת לבדוק עד כמה אנחנו נאמנים לעצמנו ועד כמה אנחנו כנים במאמצים שלנו. כאשר אנחנו מזהים נטייה להתרשל בתרגול ולוותר על דרישות התנוחה אנחנו צריכים להתבונן בנטייה זו: האם אני מזייף בגלל עצלות, פיזור-נפש, קוצר-רוח, רשלנות, חוסר נחישות או חוסר סבלנות, או שאני מחליט במודע להפחית את העבודה בגלל שהגעתי למידה המתאימה לי לרגע הנוכחי? זו שאלה מהותית ביותר משום שויתור עצמי שונה מרגישות מתחשבת. ויתור עצמי הוא התכחשות לאמת של התרגול. לעיתים אנחנו עשויים למצוא שאנו מבצעים את התרגול כדי למלא חובה, להשקיט את מצפוננו ולא על-מנת להפיק ממנו את המירב, או שכושר הריכוז שלנו דוהה והמחשבות שלנו נודדות למחוזות אחרים. זו איננה אמת בתרגול!

בדרך רוחנית יש חשיבות עליונה לסאטיה, משום שהסאדהקה (הצועד בנתיב רוחני) חייב לנתח בכנות מוחלטת את המעשים שלו ואת המניעים למעשים אלו. כמה קל ונוח לנו ליפות את המניעים שלנו. למשל, לסייע לאנשים אחרים, מתוך תחושה של התנשאות ועליונות במקום מתוך אהבה אמיתית; לקנות בכסף או בטובות הנאה את נאמנותם של הקרובים לנו במקום ללמוד לאהוב אותם באמת; להשלות את עצמנו שאנו פועלים לטובת הכלל אך בעצם לדאוג רק לעצמנו; וכו'. ללא ניתוח אמיץ וכנה של המניעים, ללא התבוננות נקייה מזיופים במהות האמיתית של פעולותינו אין אפשרות להתקדם בדרך רוחנית.

תרגול צריך לבצע מתוך התמסרות, וכל התמסרות מבוססת על אמיתות משום שהיא חייבת להתבסס על האמת הפנימית של המתרגל. כיצד נוכל לדבוק בעקרונות מוסריים נעלים כמו עקרונות היאמה אם אין לנו כוח נפשי ונחישות כדי לקיים אפילו את ההחלטה שלנו לתרגל? כיצד נוכל להקריב במידת הצורך את הנוחות וההנאה שלנו ללא התמסרות מוחלטת לעקרונות שלנו? והאם התמסרות כזו לא צריכה להתחיל בהתמסרות לדרך התרגול שבחרנו?

כאשר אנחנו מזהים בתוכנו נטייה להתרשלות או לזיוף עלינו להתבונן בכך היטב ולדעת שבאותו רגע, אנחנו לא מצויים באמת של התרגול. כמובן שאל לנו לשכוח את הרגישות ואת עקרון אי-הפגיעה. עלינו ללמוד להכיר את היכולת שלנו להתקדם בתנוחה כנגד מגבלות פיזיות וכאב, ללא גרימת נזק. בנקודה זו קיים מפגש בין אהימסא וסאטיה: בתחילת התרגול עשויה להיות דואליות בין המטרות והמוטיבציה שלנו שמקורם במוח, לבין הצרכים האמיתיים, הגופניים והנפשיים והמגבלות שלנו באותו יום. כפייה של תרגול לא מתאים תהיה גישה פוגעת ולא מתחשבת, אבל ויתור עצמי יחטא לאמת הפנימית שלנו. במהלך התרגול מתרחשת התלכדות של המוח והלב והדואליות נעלמת, המטרות מתלכדות עם הצרכים והיכולות. אז אנחנו לא פועלים כדי להגשים מטרות שמקורן באגו אלא קשובים לעצמי הפנימי האמיתי שלנו. זו אחדות של המוח עם הלב, של הראש עם הגוף וזו יוגה.

תרגול כזה מפתח ראיה מאוזנת ושיקול דעת נבון משום שעלינו להיות בו-זמנית רגישים ועדינים מצד אחד ונחושים וכנים מצד שני. על-ידי מודעות לקשרי הגומלין בין מערכות הגופנפש השונות אנו לומדים את ההנאה העילאית שנובעת מהרמוניה ואיזון. עלינו לשמור על איזון זה רגע אחר רגע לנוכח השינויים שעשויים להיות בהעדפות ובאפשרויות שלנו במהלך התרגול. עלינו למצוא את האחדות שמעל לכל המילים והמושגים הללו. אז אנחנו ביוגה וברגע שאנחנו ביוגה, בלתי אפשרי שנהיה בהימסה או באסאטיה. האהימסא והסאטיה ינבעו מתוכנו באופן טבעי וספונטאני, ללא צורך בהטפות מוסר. זו תכלית התרגול וזו פסגת המסע הפנימי שאנו עורכים.

"כאשר יש איזון בין צד ימין לבין צד שמאל יש אמיתות – העיקרון השני של היאמה. אינכם צריך להקפיד על אמיתות – אתם כבר מצויים בה, משום שאינכם מתעלמים מהצורך לעבוד על הצד החלש יותר", ב.ק.ס. איינגאר, מתוך "עץ היוגה"

קראו עוד על תרגול אהימסא.


[1] יאמה (yama) היא האיבר הראשון מבין שמונת איברי היוגה שמגדיר פטאנג'אלי בסוטרות היוגה שלו. היאמה כוללת 5 ציווים אוניברסאליים של התנהגות חברתית-מוסרית

[2] אמונה במובן של faith ולא בהכרח במובן של belief, כלומר אמונה בדרך שנרכשת ע"י התנסות ולא אמונה עיוורת

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *