ההיבט החיובי של מחלות

החיים הרגילים, של האנשים הרגילים, כמונו, מוכתבים ע"י הכלל: "חפש את העונג והימנע מכאב", אבל המאורות הרוחניים לאורך הדורות, בראייה מפוכחת, הבינו שעונג וכאב אינם אלא שני צדדים של אותה המטבע ושמי שבורח מכאב ורודף אחרי עונג, לא יוכל לזכות בשלווה, אושר והרמוניה. לא שמחלה וכאב הם דברים טובים, אבל בחיי אנוש, הם בלתי נמנעים; לא שעונג הוא דבר רע, אבל כל עונג צריך להסתיים בשלב כלשהו. מי שסולד מכאב ומאי-נוחות ונאחז בתענוגות נידון לאכזבות אינספור.

בעבר כתבתי כבר על הגישה לכאב בזמן תרגול אסנות, אבל לאחרונה קראתי מאמר של איינגאר ששופך עוד אור על הנושא. המאמר נקרא "ההיבט החיובי של המחלות" והוא מופיע בכרך השמיני של הקובץ "אסטדלה יוגה מלה". (שמונת הכרכים של לקט זה מקבצים את המאמרים, הראיונות, והמסרים של איינגאר ומהווים סיכום לעבודת חייו הכבירה).

במאמר זה הוא כותב כך:

"הפחד מפני מחלות ומוות מביא למודעות ומעורר את האדם לחשוב עד דרכים לבריאות ולהישרדות. לכן אני חש שכאבים ומחלות משמשים אמצעים מבורכים שמוליכים אותנו לחפש בריאות וידע עצמי.

גואטמה בודהה ראה אדם חולה, אדם זקן ואדם מת. הוא ראה גם נווד חסר כל. הוא זועזע למראה סבל זה בחיי אנוש וגמר אומר לחפש אחר האמת הנצחית. עם ראייה זו, הוא החליט באחת להיות חופשי מכבלים אלו וזכה בנירוונה – שחרור."

סבל ומחלות משמשים אפוא זרז שמעורר אותנו לתור אחר משמעות החיים, לחקור את טבענו האמיתי ולחפש את האמת:

"האדם חונן ביכולת לעזור לעצמו. יש לו יכולת להתמודד עם מחלות פיזיות, פיזיולוגיות ומנטליות כמו תאווה, כעס וחמדנות ומחלות מכבידות כמו ספק, עצלות, קהות, אדישות ושינה. האדם יכול לזכות בבריאות ולשחרר את עצמו מתשוקות ומאמביציות, שמוליכות לכאב, עצב ומחלות. מזווית זו אני טוען שמחלות הן ברכה שמוליכה את האדם למשמעת של גילוי הכוח והחיוניות כדי לפעול לא רק כדי להימנע ממצוקה אלא גם על-מנת להתעלות מעל המצוקות ולהמשיך לעבר חופש ושחרור.
המחלות, הסבל והעצב עוררו אותי ואת תבונתי, באמצעות יוגה ורוממו אותי לרמה של בריאות, ידע וחוכמה. בגלל הסבל, הכרתי בערך היוגה והמשכתי בדרך זו כדי להעניק הקלה למיליונים.
פטנג'לי מסביר את הסיבה למחלות בסוטרות II.15 ו-II.17. עצב, כאב, מחלה, מחשבה ופעולה חבויים בתוך העונג וההנאה והחכם נזהר שלא להילכד ברשת של העונג והכאב. עונג בא אחרי צער וצער מגיע אחרי עונג. סוטרות אלו פוקחות את עיניו של כל מי שלוקה במחלה, בכאב ובצער ונאבק להשתחרר מאחיזתם. אלו מעוררים אותנו לחפש אחר אושר רוחני נצחי".

אבל מעבר לכך, המחלות והמוות אמנם מפחידים, אבל בלעדיהן, לא היה גבול לתאווה ולגאווה של האדם. אדם שחושב שהוא מושלם ובלתי פגיע לא נוטה לפתח ענווה. דווקא הפגיעות והחולשה האנושית שלנו הם מה שמאחד אותנו, מה שיוצר סולידריות ואחווה בין כל בני האדם, מה שיכול להוליך לחמלה ולאהבה. אחרי הכול כולנו – ללא תלות בגזע, דת או מין, נאלצים להיוולד, לגדול, להזדקן ולמות. אין לנו כל שליטה על תהליך זה. ומעבר לכך, כולנו מודעים היטב לסופיות החיים ולמוגבלות שלנו ולקטנותנו בתוך היקום הנצחי והאינסופי שלתוכנו נולדנו – מודעות זו היא גורם משותף שמלכד את הגזע האנושי כולו.

איינגאר ממשיך כך:

"אילו לא היה מוות, לעולם לא היו מתפתחות באדם מידות טובות. המודעות למוות מוליכה את האדם לנתיב הרוחני. האדם חושב שעליו לעשות משהו טוב לפני מותו.

כאשר אדם טועה, הוא חושב ומתחרט על כך. חרטה היא מידה טובה. באופן דומה, כאב אף הוא סגולה טובה. אילו לא היה כאב האדם היה הופך לגאוותן. הכאב עוזר לפתח ענווה. כאשר אדם אינו נגוע בסבל וכאב הוא מתנהג כמו שד, הסבור שהוא חופשי ממלתעות המוות. הכאב פועל כגורו שמלמד אותנו להיות ענווים …

לפיכך, למדו לקבל את המחלות בכבוד ובהערכה, התמודדו עימן בעזרת תרגול יוגי. אז אור החוכמה של העצמי (Self) יזרח."

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *