הקלשות – גורמי המצוקה

מאת: איל שפרוני

לפי התפיסה של פטנג'לי, כמו גם של הוגים רוחניים אחרים, החיים עלי אדמות רווים בסבל. מדע היוגה, כפי שמוצג בסוטרות היוגה של פטנג'לי מבאר את הסיבות לסבל זה ומציג דרכים להשתחרר ממנו.

הסיבות לסבל הן נטיות מושרשות בתודעה שלנו הקראות בסנסקריט: "קלשות" (kleshas).

אלו אינם מכאובים במובן הרגיל של המילה, אלא כאב מטה-פסיכולוגי. זהו המקור של הסבל שאנו חווים. המילה "סבל" או בסנסקריט: דוקהה (dukkha) איננה מתייחסת בהכרח למצבי סבל קיצוניים, אלא לחוסר הנחת המלווה את חיי האדם. חוסר הנחת הזה מבוטא למשל גם בתנ"ך ובמקורות היהודיים במשפטים כגון:

  • "מעטים ורעים היו ימי שני חיי"
  • "הבל הבלים הכול הבל"
  • "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו"

האדם נידון להיוולד לעולם מורכב שבו פועלים כוחות רבים, שרובם אינם בשליטתו, הוא נידון לגדול, להזדקן, לחלות ולמות. זהו גלגל הסמסרה המאפיין את הקיום האנושי.

יתר-על-כן, האדם חי בסביבה שבה בהכרח יש משאבים מוגבלים, אולם טבע התודעה שלו הוא להשתוקק לעוד ועוד. אין דרך להשביע את התשוקות האלו. ברגע שהשבענו אחת, תצוץ כעבור זמן קצר כבמטה קסם אחת נוספת.

החכם בעל ההבחנה (ויויקאן – ראו סוטרה II.15) מבחין במעגל הזה של רדיפה עיוורת אחרי תשוקות שבה האדם מכלה את כוחותיו בניסיון להשיג עונג על פני כדור-הארץ.

אולם ניתוח מיושב של תודעת האדם מראה ששביעות רצון יכולה להיות רק לפרקים. תמיד יהיה נדמה לנו שמשהו אחד לפחות חסר כדי שנוכל להיות מאושרים, זה יכול להיות המישרה בה אני חושק, האישה שמגרה אותי, תוספת המשכורת המיוחלת, הטיול לחו"ל כמו שעשו השכנים וכו', הרשימה היא אינסופית. אלו התשוקות שלנו. כאשר יש ברשותנו משהו שגורם לנו שמחה ועונג, אנו נאחזים בו, רוצים לשמר אותו, אבל חוששים לאבד ובסתר ליבנו יודעים שיום אחד אם נרצה או לא, הוא יאבד.

מאידך, תמיד יהיה דבר אחד לפחות שהיינו רוצים לסלק: השכן המעצבן, הרעש של הבנייה ברחוב, הבוס השתלטן; … דומה שאין צורך בעוד דוגמאות.

אלו הם המשיכות והדחיות שלנו, ובסנסקריט: ראגה ו-דוושה – תשוקות וסלידות – הקלשות השלישית והרביעית. תמיד יהיה לפחות דבר אחד שאילו רק יכולנו להשיגו ולשמור אותו לנצח הכול היה מסתדר ולפחות דבר אחד מציק שאילו רק יכולנו להיפטר ממנו הכול היה בסדר. רק דבר אחד… האומנם?

בסוטרה II.3 פטנג'לי מציג את חמשת הקלשות:

avidya asmita raga dvesha abhinivesha klesha

הקלשות הן: אווידא (אי-ראייה, תפיסה שגויה), אסמיטא (תחושת אגו I-ness), ראגה (השתוקקות, היצמדות), דוושה (שנאה, סלידה) ואבהיניוושה (הצמדות לחיים)

שתי הקלשות הראשונות שמונה פטנג'לי: אווידיא ואסמיטא הן בסיסיות יותר מאשר ראגה ודוושה. בסוטרה II.4 פטנג'לי אומר שא-וידיא היא השורש המצמיח את ה-קלשות האחרות וב- II.5 הוא מסביר מהי אוידיא:

אווידיא פירושה תפיסת החולף כנצחי, הטמא כטהור, הכאב כעונג ומה-שאיננו-אני כאילו היה אני

ובכן אווידיא היא תעתוע, ראייה לא נכונה, או אבחנה לא נכונה (לא בדיוק 'בורות' או 'בערות' כמו שנוהגים לתרגם[1]) והיא מתבטאת בארבעה דברים:

1. לחשוב שהחולף הוא נצחי 2. לראות טוהר באי-טוהר, 3. לחשוב שגורם הסבל הוא גורם העונג ו-4. לחשוב שמה שאינו העצמי הוא חלק מהעצמי.

אלו הן הסיבות של האגו, ההיצמדות, השנאה והפחד. למעשה אווידיא היא סיוט שגורם למצוקות לאין שיעור ועל כן חשוב להשתחרר ממנה.

שורש ה-אווידיא היא בתפיסה הלא נכונה של ה'אני' או העצמי שלנו. לפי היוגה של פטנג'לי יש שתי מהויות בסיסיות:

  • פורושה – ההיבט הרוחני, התודעה הטהורה. פטנג'לי קורא לו גם 'הרואה'.
  • פרקריטי – הטבע החומרי, כל מה שמשתנה, כולל התודעה שלנו. פטנג'לי קורא לו גם 'הנראה'.

לפי היוגה, אנחנו מזדהים עם מערכת הגופנפש שלנו שהינה חלק מהפרקריטי, וחושבים שהיא הרואה. בעוד שהרואה הוא רק ה-פורושה. זהו עירוב של ה-פורושה וה-פרקריטי. מערכת הגופנפש שלנו כחלק מה-פרקריטי כפופה לשינוי בלתי פוסק ולארעיות. יתר-על-כן היא תלויה בסביבתה ומצויה ביחסי גומלין מתמידים עימה. הצורך שלנו לבנות ולהגן על אישיות קבועה ונפרדת הוא צורך פסיכולוגי עמוק ששורשו בצורך שלנו בביטחון ונובע ממהלך התפתחותנו כמין ומהצורך שלנו לשרוד. סביר להניח שהיאחזות, ניכוס וצבירה נותנים יתרון במאבק ההישרדות ולכן מתעורר רצון להיאחז בדברים "קבועים". אבל ה-פרקריטי מאופיין בחוסר קביעות. לכן כל המבנה של האגו שמפריד בינינו לבין המציאות כפי שהיא, הוא ה-קלשה שנקראת אסמיטא – תחושת עצמי – הסיפור שלנו על 'אני', 'עצמי' ו'שלי'. מרבית המחשבות והפעולות שלנו סובבות סביב הסיפור הזה של העצמי, שלפי היוגה הוא לא יותר ממבנה שמצוי בתודעה שלנו שאינו משקף נכוחה את המציאות. זהו מקור לסבל רב.

סוטרה II.6 מגדירה קלשה זו:

א-סמיטא (תחושת העצמיות) היא זיהוי מכשיר הראייה (darshana) עם הרואה (drik) (ה-Self)

אסמיטא היא המחשבה שהתודעה (או במונח היוגי ה-צ'יטה) היא זה שרואה, בעוד שלאמיתו של דבר התודעה רק משקפת את אור הפורושה – העצמי הטהור (Self), ואין לה יכולת ראייה משלה.

זה מסביר איך נוצרת תחושת ה'אני' או תחושת ה'עצמי' (self). היכן שיש בורות נובט האגו – התחושה ש"אני מישהו": אני אדם נחמד, אני מפורסם, וכו' וגם: אני טיפש, אני כשלון וכו' גם זה אגו – כל ההזדהויות שלנו עם הלבוש החולף שלנו הם האגו. אנו מזהים את העצמי (הרואה) עם האיכויות הגופניות-נפשיות (מכשיר הראייה) שלנו. כאשר שני דברים כה שונים כמו הרואה ומכשיר הראייה נתפסים כאחד זה אווידיא, זה מוליך לאגו. האגו הוא הסיבה כל הסבל שלנו. למשל, אנו קונים מכונית חדשה ואז קורה לה משהו, זה גורם לנו סבל, אילו כמה שעות לפני שקנינו אותה, המכונית הייתה נשרפת אצל המוכר, זה לא היה מזיז לנו. מה שהשתנה זה שהאגו שלנו יצר תחושת בעלות על המכונית. וזה פוטנציאל לסבל. ההזדהות שלנו עם הקניין זה אסמיטא (ממטה – שלי, שייך לי).

חוכמה (פראגנייה) מביאה ענווה. בעץ עמוס בפירות, הפירות גורמים לענפים להשתחוות – ככל שיש יותר פירות הענפים כורעים יותר מטה, בענווה. היכן שיש בערות יש גם גאווה.

הצורך שלנו להפריד את עצמנו מאחרים שנובע מתעתוע – ה-אוידיא, גורם לנו לחיות תוך מאבק בלתי פוסק בסביבה. זהו מאבק מתיש שנידון לכישלון. במקום לראות שבמציאות אין ממש גבולות ברורים שחוצצים בינינו לבין הסביבה ולפעול ללא אינטרס אנוכי למען טובת הכלל, אנו מתבצרים בניסיון לבנות סביבנו חומות מגן, להאדיר את האגו שלנו, לבנות כוח שנותן אשליה של ביטחון. אבל החיים במלחמה מתמדת אינם אלא סבל. והם מולידים את הצורך שלנו לספק את מאוויינו כלומר את הראגה, או להסיר מדרכנו את מה שמפריע – כלומר את הסלידה או הדוושה. סוטרה II.7:

ראגה היא המיינד שנצמד אל התנסויות החושים המענגות

איפה שיש בורות ויש אגו יש גם היצמדות או היאחזות. השורש של המילה ראגה הוא צבע. כלומר התשוקות צובעות את ההכרה שלנו. כשמשהו גורם לנו עונג אנחנו רוצים אותו רק לעצמנו, איננו רוצים להתחלק עם אחרים. אבל כשאותו דבר מתחיל לגרום לנו צער אנחנו מפתחים כלפיו שנאה (סוטרה II.7):

דוושה היא הדחייה מכאב ומצער

כאשר התודעה שלנו, באה במגע, באמצעות החושים, עם הסביבה נוצרות התנסויות שאנו מסווגים אותם אוטומאטית למענגות, מכאיבות, או ניטרליות. ראגה היא המשיכות שלנו, הרצון שלנו להיאחז בדברים המענגים, דוושה היא הדחייה שיוצרות התנסויות לא-נעימות. שתי הנטיות גרועות באותה המידה והן בעצם גילויים שונים של אותו הדבר. למעשה דוושה אף היא תשוקה – תשוקה להימנע מכאב.

הקיום שלנו נחווה פעמים רבות כ-דוקהה (סבל מטפיזי, אי נחת) בגלל הרצון שלנו להיצמד לדברים נעימים (שאנו יודעים שחייבים לחלוף) מחד, והרצון שלנו להימנע מדברים דוחים מאידך. אנו מיטלטלים בין צמדי הניגודים ושוכחים שאלו רק מצבים חולפים של ה-פרקריטי ולא המהות (ה-פורושה). במקום להבין שכאב הוא חלק מהחיים ויש מצבים שבהם עלינו להתמודד עם כאב, אי-נוחות, אכזבה, תסכול וכו' אנחנו דוחים התנסויות אלו.

אנו רואים אפוא כיצד אוידיא – התעתוע הבסיסי, ראיית החולף כנצחי, ראיית מה שאינו עצמי כעצמי הטהור, מוליד את ה-אסמיטא – תחושת העצמיות האשלייתית.

זה מוליך בתורו לרצון לקיים לנצח את מערכת הגופנפש שלנו את התודעה הפרטית, מה שמביא אותנו לקלשה החמישית: אבהיניוושה, הפחד מפני המוות – או הרצון שהקיום הביולוגי יימשך לנצח (II.9):

ההצמדות לקיום הביולוגי אבהיניוושה הוא דחף טבעי של כל היצורים לרבות ענקי השכל

הרצון לחיות הוא דחף ביולוגי שקיים בכל היצורים. זוהי תוצאה של התעתוע של ראיית החולף כנצחי, של הניסיון לבצר את ה"אני" שלנו ולקיים אותו לנצח. זהו מקור עיקרי לסבל ולכן לפי היוגה, יש להתעלות מעל אינסטינקט זה. מרומז כאן שכולנו חווינו מוות וזיכרון זה קיים בנו והוא הבסיס לפחד. זהו פגם של האינסטינקט ואפשר להמירו לידע אינטואיטיבי ע"י תרגול יוגה. בתרגול אפשר לתפוס שהחיים והמוות הם שני צדדים של אותה מטבע. כוח החיים פעיל כשאנו בחיים, והוא מתמזג עם היקום כאשר אנו נוטשים את גופנו במוות. הבנה זו משחררת מההיצמדות לחיים ומהפחד שכרוך בה.

סטפן לוין כותב בספרו "מי מת?" שמוקדש לנושא המוות את הדברים הבאים:

"בני האדם נלחמים במוות, כפי שנלחמו בחיים, נאבקים להשיג דריסת רגל, שליטה על זרם השינויים הבלתי פוסק המאפיין את הקיום האנושי. רק מתי מעט מתים מתוך תחושת שלמות. חייהם של הרוב נגועים בחלקיות ובבילבול. רובנו סבורים שאנו הבעלים של גופנו. רק מעטים מכירים בעובדה, שהגוף אינו אלא מקום משכן זמני שממנו יאלצו להתפנות, בסופו של דבר. אלה שרואים את עצמם כתיירים בתוך גופם, יוכלו בבוא העת להניח לו ביתר קלות."

אין פירוש הדבר שצריך לרצות לסיים את החיים, אלא פשוט לחיות מבלי להיאחז בחיים; לחיות תוך ידיעה שהחיים סופיים ושבמוקדם או במאוחר נצטרך להיפרד ממערכת הגופנפש שקיבלנו לגלגול הנוכחי. זהו המהלך הטבעי של הדברים ואין לקונן על כך. יחד-עם-זאת בזמן שאנו חיים שומה עלינו לפעול כדי להתקרב לשחרור.

למרות שה-אווידיא היא המקור לכל ה-קלאשות, אבהיניוושה היא המושרשת ביותר והקשה ביותר לעקירה.

 

1 תגובה

פינגבקים וטרקבקים

    השאירו תגובה

    רוצה להצטרף לדיון?
    תרגישו חופשי לתרום!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *