הקסם של האסנות

כבר יותר משלושים שנה אני מתרגל אסנות – זו הייתה אהבה ממבט ראשון; משיעור היוגה הראשון, בירושלים, בשנת 1978, הרגשתי מיד שזה עושה לי טוב. וידעתי שאת זה אני רוצה ללמוד ולפתח. לא היו לי ספקות. לא היו שום לבטים. רק לקח קצת זמן עד שהראש יכיר במה שהלב הרגיש מיד.

אבל הסיבה, הייתה עלומה. והיא עדיין כזו. הרבה פעמים בתרגול, כשאני מרגיש וחווה את ההשפעה הפנימית של האסנות, עולה בי תהייה: מאיפה זה מגיע? איך זה קורה? ויש אנשים שזה לא קורה להם, שהם לא מתחברים לתרגול הזה: איך זה יכול להיות?

אולי אין טעם בשאלה הזו. הרי כל מה שקשור לחוויות ולעולם הרגשי שלנו הוא בעצם מסתורי ולוט בערפל. אף אחד לא באמת יודע להסביר איך קרינה אלקטרומגנטית בתדרים מסוימים שנופלת על הרשתית שלנו ויוצרת גירוי עצבי למוח יכולה ליצור חוויה של יופי (למשל, כשמתבוננים בשקיעה) או של שמחה (למשל, כשרואים מישהו אהוב או משהו שמח). הקשר בין המוח, כפי שהמדע מבין אותו, כאוסף של נוירונים, גירויים חשמליים וריאקציות כימיות, לבין העולם המנטאלי הרגשי שלנו הוא מסתורי ולא מוסבר.

אבל בכל אופן השאלה מנקרת: הרי האסנות אינן יותר מאשר תנוחות גוף. למה שהייה בתנוחה כלשהי יוצרת מצב מספק ומרגיע? איך קורה השינוי הפנימי הזה? קשה לי להסביר את זה לעצמי ובוודאי שקשה להסביר את זה לאחרים.

אבל משהו אני כן יכול להגיד:

כל הכללים והטכניקות של האסנות הן רק אמצעי שמיועד להשיג מטרה. הכללים חשובים, הם האמצעים, הכלים שלנו. אבל לא צריך לקדש אותם: אפשר להשיג את המטרה בדרכים שונות. יש הרבה גישות שיכולות לעבוד. ומהי המטרה?

בכל תרגול, בשלב כלשהו צריכה להיות חוויה של עצירה – מה שנקרא בסנסקריט: נירודהה. פתאום בשלב כלשהו – זה יכול לקרות מיד בתחילת התרגול או רק אחרי שעה וחצי – אני חש שהמוח שקט. שהשיטוט האינסופי של המיינד נרגע, נעצר, לפחות לרגעים אחדים. והחוויה הזו היא מיוחדת. היא שונה מכל ריגוש או סיפוק שמושג כתוצאה מהישג חיצוני. את הגוף קל יחסית לעצור: אפשר לשכב או לשבת בשקט למשך זמן מה. אבל מי יכול לעצור את המחשבה? היא ממשיכה לנדוד ולטייל, לעסוק בדבר זה או אחר. דומה שאין סוף לפטפוט הפנימי הזה שרובו עקר לחלוטין. זה כמו טלוויזיה דלוקה שאין לנו שלט שיכול לכבות אותה. ותרגול היוגה נותן לנו, לרגעים את השלט המסתורי הזה. בדרך כלשהי השהייה בתנוחות והפניית תשומת הלב פנימה יוצרת בשלב כלשהו התפוגגות ורגיעה. יוצרת שלום פנימי.

ובזמן השאוואסנה אני לפעמים נזכר בשורה משיר של אהוד בנאי: "מבקש אם אפשר, רק עוד פעם, להיות, ברגע של חסד, קשוב אל הלב". אז כן, אפשר! ואפילו כל יום – להיות קשוב אל הלב, להיות ברגע של חסד שהוא כולו שקט. אני מרגיש את זה אצלי ואני רואה את זה קורה אצל תלמידים. הבעת הפנים אחרי השאוואסנה מסגירה את הרגיעה, השקט והשלום הפנימי.

אז זה כנראה הקסם המיוחד של האסנות: הן ממחישות לנו את הגדרת היוגה: "צ'יטה ווריטי נירודהה" (עצירת תנודות התודעה).

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *