הרקע ההיסטורי תרבותי של היוגה

הרקע התרבותי-פילוסופי של היוגה ומבוא לבהגווד-גיטה

מאת: איל שפרוני

מקור עיקרי: Bhagavad-Gita, Juan Mascaro 

התרגום הראשון של הבהגווד-גיטה לאנגלית נעשה לפני כ-220 שנה. בעקבות תרגום זה החלה באירופה התעניינות בסנסקריט. זה הוליך למחקר בלשני שבו נמצא דמיון רב בין הסנסקריט לשפות אירופאיות כמו יוונית, לטינית וגם שפות סלאביות. החוקרים הגיעו למסקנה שמוצא כל השפות הללו הוא אחיד, השפה הלא כתובה הקדומה המשותפת נקראת ארית (Aryan). על-שם השבטים הארים שפלשו להודו בסוף האלף השני לפני הספירה (ולקראת האלף הראשון). השם 'אָרים' פירושו 'אציליים' (מושג שהנאצים כידוע לכל אימצו ועיוותו, אך זהו כבר סיפור אחר) שבטים אלו הביאו עימם טקסטים המכונים וֵדָה, 'קבצי הידע'.

למעלה מ-3000 שנה התפתחה בהודו ברציפות תרבות של סנסקריט. במשך תקופה זו נכתב קורפוס ספרותי ענק, החל משירי הוודות, עבור לאופנשידות, דרך האפוסים הגדולים של המאהבהרטה והרמאינה, אסכולות פילוסופיות כמו הסאנקיה, היוגה, הוודנטה, חוקי מאנו, הדקדוק של פאניני ועוד חיבורים שיריים, מדעיים ויצירות דרמה רבות.

זו בעיקרה ספרות שירית ורומנטית של הגות וחוכמה.

הוודות כוללות תפילה ידועה, Gayatri שנהגתה ע"י מיליונים של הודים כל בוקר במשך למעלה מ-3000 שנה:

"מי ייתן והמדיטציה שלנו תהיה על האור המפואר של סאויטרי. מי ייתן ואור זה יאיר את נפשותינו".

יוון ההלניסטית והודו מציגות שתי נקודות ראות משלימות של העולם – במקדש היווני יש שלמות גיאומטרית, אסתטיקה של פרופורציות וקווים ישרים – היופי של העולם החיצוני. מקדש הודי לעומתו נראה כמו מבוך של חדרים, מעברים וגומחות שהמבנה שלהם הוא מורכב הרבה יותר והאסתטיקה שלהם בעלת משמעות פנימית – היופי של העולם הפנימי.

האידיאל המרכזי של הפילוסופיה ההודית הוא רעיון השחרור. אם במערב הנטייה היא להיטיב את חיינו ע"י שינוי המציאות ושיפור תנאי החיים שלנו, הרי שהכיוון בהודו הוא יותר מופנם ופסיבי: לדעת ההודים אי אפשר לשנות את המציאות והשחרור מושג ע"י שינוי פנימי שבו האדם חווה את אותה המציאות באופן אחר.

מהן הוודות?

הוודות הן ארבעה קבצי הימנונים עתיקים בסנסקריט המהווים את כתבי הקודש ההינדים. המסורת רואה בוודות יצירה נצחית שמקורה על-אנושי. החוקרים סבורים כי היצירה התגבשה באלף השני לפנה"ס, כלומר, לפחות לפני 3,000 שנה. הוודות לא חוברו ע"י אדם אחד ולא במהלך דור אחד. הן נוצרו לפני שהייתה שפה כתובה, והועברו בע"פ מדור לדור. זהו אחד המסמכים הקדומים של התרבות האנושית בכלל. הגיבורים הרוחניים של הוודות אינם מעמד הכוהנים (למרות שלאלו מעמד גבוה), אלא הקדושים או החוזים (רישים) שראו את האמת הרוחנית מבעד למסך העשן של המציאות. אלו קדושים מוארים שחוכמתם בוטאה בשירה בשפה סימבולית ביותר: המנוני הוודות. החוזים מביאים לאדם הרגיל את החזון של המציאות הצרופה (Reality) בשפה שירית. הריג-וודה, הקדומה והחשובה שבוודות מורכבת מ-1028 המנונים, המכילים 10,600 חרוזים או בתי שיר.

המחבר של הוודות מתבונן בטבע בשמחה, בהשתאות, בהערצה ובהכרת תודה. הוא חש כי כוחות הטבע, האש, הנהרות, האוויר, הם כוחות חיים והוא מציע להם את אש הקורבן. האדם תלוי בטבע וחש חלק ממנו, הוא אוהב את הטבע ומרגיש שהטבע אוהב אותו. (למשל, שיר לורונה, אל האהבה והסליחה, מתוך הריג-וודה – עמ' 11-12 אצל Mascaro).

מאחר שהוודות נוצרו ע"י חוזים בעלי שיעור קומה רוחני כביר, יש להתייחס אליהם כאל עדות קדומה לפוטנציאל הרוחני של האדם. שרי ארובינדו (Sri Aurobindo), שבעצמו היה חוזה-משורר של הודו המודרנית כתב שהוודות מכילות את התמצית הרוחנית הגבוהה של האופנישדות, אך ללא המינוח והשפה האינטלקטואלית-פילוסופית של האופנישדות. שפת הוודות היא שפה של משוררים שעבורם החוויה היא ממשית, מלאת-חיים ואפילו מוחשית ולא של אינטלקטואלים שעבורם הממשויות של הנפש והרוח הפכו להפשטות.

הוודות כוללות המנונים המוקדשים לאלים שונים. הן מכילות תיאורים מפורטים של אלים המוגדרים בהתאם לתפקיד מסוים – האש, המים, האוויר, האדמה, המלחמה, מזג-האוויר וכו'. הימנוני הודות אינם דבר העומד בפני עצמו, אלא היוו חלק מתהליך מורכב ומסובך מאוד, שבמרכזו עומד טקס הקרבת קורבן שבוצע ע"י מעמד הכוהנים – הברהמינים. הטקס מורכב וכולל פרטים רבים, אך התפיסה היא שהאלים אינם בעלי שיקול דעת חופשי האם לקבל או לדחות את הקורבן. תפיסה זו שונה מתפיסת הקורבן במסורת היהודית-נוצרית (ראו סיפור הבל וקין). לפי הוודות, אם מקריבים קרבן בצורה נכונה ולפי כל דקדוקי הטקס, האל חייב להיענות לבקשה שלשמה הוקרב הקורבן.

זו תפיסה אופטימית של הטבע והיקום שבה, האדם שולט במידת מה על האלים. בוודות מנוסח חוק כללי הקיים בכל היקום (בסנסקריט "ריטה"), שכל בני האדם כפופים לו ולפיו פועלות כל תופעות הטבע, לרבות האלים.

למעשה, תפקיד האלים בוודות שונה מאשר התפקיד המוכר לנו. האמונה היא בוודות, בכתבי הקודש שקיימים מרגע קיומו של הזמן ויהיו קיימים כל עוד קיים הזמן. הם לא ניתנו על ידי הוויה כלשהיא ולכן מקור התקפות שלהם הוא פנימי ולא חיצוני. למשל בזרם המיממסה, שפוסע באדיקות בעקבות הוודות, אין לאל כל מעמד מיוחד, ולמעשה זוהי דת ללא אל, דת אתיאיסטית.

הוודות המאוחרות והאופנישדות

המעבר אל הוודות המאוחרות מציג שינוי של אמצעי, לא של מטרה. בוודות המאוחרות מדובר על אלוהות על-אישית או אל על אישי, אבל יחיד, אולם עדיין ההקרבה לאל נועדה לשלוט על העולם. ההקרבה מתחילה להיעשות באופן מופשט יותר, אך המטרה נשארת מוחשית. בוודות המאוחרות אפשר למצוא את הניצנים של ראייה רוחנית והכרה פילוסופית בכך שההתקדמות האנושית דורשת ספק ואמונה בו-זמנית. באופנישדות ניצנים אלו מתפתחים ומגיעים לפריחה מלאה.

האופנישדות מציגות שינוי עמוק יותר – שינוי של המטרה, מופיע בהם המושג "מוקשה" או שחרור. והשחרור נתפס לא כשליטה על העולם או כשינוי שלו, אלא כשינוי פנימי שמאפשר לראות את המציאות אחרת. כלומר, מרצון לשלוט בעולם התופעות יש מעבר לרצון להשתחרר מהן, ע"י שינוי תפיסת המציאות.

המובן המילולי של המילה "אופנישאד" היא "ישיבה בסמוך". האופנישדות הן "מגילות היער הסודיות". מגילות אלו חותמות את הוודות ולכן מכונות וד-אנטה (סוף הוודה), או וודנטה. כמו הוודות גם חיבור האופנידשות היה תהליך ארוך ובהתחלה הם הועברו בע"פ. מקובל להניח שהן נוצרו בחצי הראשון של האלף הראשון לפנה"ס. יש כ-112 אופנישדות, מתוכם כ-18 חשובים. המסורת מכירה ב-13 מתוכן כקדומות וכבעלות דרגת קדושה מיוחדת. שתי האופנידשות הארוכות ומרכזיות בחשיבותן הן הבריהד-ארניקה (Brihad-Aranyaka) והצ'אנדוגיה (Chandogya) – כל אחת מהן משתרעת על-פני כ-100 עמודים. האיזה (Isa) אופנישאד למרות חשיבותה היא קצרה וכוללת רק 18 בתי-שיר.

האופנישדות כוללות סגנונות רבים, חלקן בלשון שירה אך רובן בפרוזה. הן עוסקות במגוון רחב של נושאים ולעיתים מעניקות לנושאים סיפורי מסגרת. סיפור מפורסם על אב ששלח את בנו ללמוד את הוודות. הבן חזר גאה אחרי 12 שנים של לימוד, אך כשנחקר ע"י אביו התברר שהלימוד לא העניק לו ידע ממשי ולא תשובות על בעיות היסוד. סיפור זה ממחיש שההשקפות של הוודות אינן זוכות להערכה רבה ע"י המחבר.

ההתפתחות שרואים באופנישדות היא תנועה מהטבע החיצוני אל טבע האדם ומהרבים אל האחד. השאלות הגדולות של האדם נענות ע"י שתי מילים: אטמן וברהמן. אלו שתי שמות לאמת; האמת של היקום היא ברהמן והאמת הפנימית שלנו היא אטמן. האופנישדות מצהירות כי אטמן וברהמן הם היינו הך, ואום הוא השם של שתיהן. (ציטוטים מתוך Kena ו- Chandogyaבעמ' 14-15).

מהו הברהמן?

לא ניתן להגדירו, הוא מעבר לחשיבה ולדמיון. הוא אינו דבר-מה שהשכל האנושי יכול לתפוס או להכיל. המושג הקרוב ביותר לברהמן שאנו יכולים להבין הוא מצב תודעה על-זמני (ללא עבר, הווה ועתיד שהם מושגים של התפיסה האנושית) מצב של Sat Cit Ananda, כלומר מצב שבו ההוויה (או האמת – sat), התודעה האוניברסאלית (cit) והאושר (ananda) הם אחד. אפשר לומר כי הברהמן הוא ההוויה שעומדת בבסיס המציאות כולה. ההגדרות של הברהמן באופנישדות הן שליליות במהותן, כלומר לא ניתן להגדירו בצורה חיובית. הברהמן הוא "נטי נטי" כלומר "לא זה ולא זה". יש גם הגדרות פרדוקסאליות, למשל שהברהמן הוא הדבר הקטן ביותר וגם הגדול ביותר, נמצא בכול מקום ובשום מקום וכיו"ב. סוג אחר של הגדרות מובא בסיפור על מורה שפשוט שותק כאשר הוא נשאל "מהו הברהמן?".

לפי גאורג פורשטיין[1], המהות של האופנישדות סובבת סביב ארבעה צירים ביניהם יש קשר מושגי:

המציאות המוחלטת של היקום היא זהה לחלוטין שם טבעו הפנימי ביותר; כלומר ברהמן הוא אטמן. או: ה'אני' זהה להוויה הבסיסית של הכול. זה מבוטא באופנישדות ע"י המנטרה: Tat Tvam Asi – "אתה הוא זה".
רעיון השחרור: רק המימוש של ברהמן/אטמן משחרר את האדם מהסבל של הלידה והמוות.
קארמה – המחשבות והפעולות של האדם קובעות את גורלו – זהו חוק הקארמה: אתה הופך למה שאתה מזדהה עימו.
סמסרה – אדם שאינו משתחרר ע"י מימוש טבעו האמיתי כתוצאה מחוכמה עילאית (ג'נאנה), נידון ללידה מחדש בממלכת האלים, האנשים או השדים, בהתאם לקארמה שלו.
אלו הם רעיונות חדשים שלא מופיעים בצורה מפורשת בוודות והם מאפיינים מעתה ואילך את כל התרבות ההינדית (וכן את הבודהיסטית והג'יינית שיצאו ממנה). המאנדוקיה (Mandukya) הוא אופנישאד קצר העוסק בפרדוקס של הברהמן ומתאר ארבעה מצבי תודעה: ערות, חלימה, שינה עמוקה ללא חלומות והרביעי הוא אטמן במצבו הטהור. בהמשך יש הקבלה בין אטמן לצליל המקודש אום: שלושת הצלילים של האום: A, U, M מקבילים לשלושת מצבי התודעה והמילה אום עצמה כצליל אחד היא המצב הרביעי.

הבעיה של ההתנהגות המוסרית נפתרת ע"י האופנישדות בכך שהם רואים שהמהות של העצמי הטהור שלנו, האטמן, הוא אושר – אננדה. הברכה נובעת ישירות משמירה על מידות טובות. שפינוזה אמר: "האושר (blessedness) אינו הפרס על המידות הטובות (virtue). איננו מוצאים אושר במידות הטובות בגלל שאנו שולטים בתשוקותינו; להיפך, בגלל שאנו מוצאים אושר במידות בטובות, אנו יכולים לשלוט בתשוקותינו".

כאמור, המהות של האופנישדות מסוכמת במילים: Tat Tvam Asi ("אתה הוא זה", "אתה הוא המהות"). האושר של המהות האמיתית שלנו תמיד איתנו, אך איננו יודעים זאת. אנו כמו הקבצן שקיבץ כל חייו מעל למטמון של זהב, מבלי לדעת שהזהב קבור ממש מתחתיו.

ידע אמיתי של העצמי הוא הישועה והמרפא לסבל, אך זה אינו ידע אינטלקטואלי ואף לא ידע פואטי. זה חייב להיות ידע הנובע מחוויה ישירה. התמורה שחלה אצל הברהמינים היא מעבר מהעולם הוודי שבמרכזו הכפר, הסדר (דהרמה), המשפחה והקורבן, לאידיאל החורג מעולם זה, אידיאל המוקשה. העולם האחר, גם פיזית וגם מטפורית הוא היער. שם גובשו תובנות חדשות שהחשובה בהם היא ידיעת האטמה או האטמן (העצמי הטהור). זו התנסות או חוויה פסיכולוגית אישית הנובעת מאינטרוספקציה. לאטמן אין כל ביטוי מוחשי ואף על פי כן הוא קיים. יש באופנישדות משל ידוע שמדמה את האטמן למלח שמומס במים. הוא לא ניכר, אך הנוכחות שלו בולטת. ידיעה או חוויה זו מעניקה תפיסת מציאות אחרת, חירות (מוקשה), והיא מתוארת כתכלית הרביעית של החיים (האחרות הן קאמה – התשוקה, יצר הרבייה והעונג הארוטי, ארטהא – התועלת החומרית ודהרמה – הסדר החברתי, התפקיד החברתי, החוק החובה, המסורת).

בוודות הקורבן היה חומרי וכת הכוהנים מיסדה את טקסי הפולחן עד כדי כך שהמהות הרוחנית כמעט ואבדה לגמרי. אך יש נטייה אנושית לעבור מהחומר לרוח. מושג הקורבן של הוודות עבר עידון והפנמה באופנישדות. הפורשים (סניאסים) מחיי החומר ומן הסדר החברתי העלו אידיאלים אחרים שבאים לידי ביטוי בבהגווד-גיטה.

שלושת הדרכים להגיע לעליון הם: להתעלות מעל החשיבה באמצעות מחשבה עמוקה (ניאנה), פעולה ושירות (קארמה) והתמסרות ואהבה (בקטי).

דרך הפעולה שזורה בבהגווד-גיטה עם הרעיון של אהבה. האהבה היא האמצעי להפוך את חיינו למוארים, לחבר בין הסופי לאינסופי.

המהאבהארטה

הבהגווד-גיטה כלולה באפוס הענק של המהאבהארטה המשתרע במקור על כמאה-אלף בתי שיר, זו היצירה הארוכה ביותר בעולם – אורכה פי שמונה מהאיליאדה והאודיסיאה גם יחד. הסיפור המרכזי של המהאבהארטה הוא על סכסוך בין שני פלגים בתוך משפחה שלטת ממעמד הלוחמים. סיפור זה על קרב האיתנים שניטש על המלוכה היה מוכר בצורה כלשהי כבר בשנת 1500 לפנה"ס. אתרי ההתרחשות כגון האסטינפורה וקורוקשטרה קיימים בצפון הודו, ועד היום נערכים שם פסטיבלים הקשורים לדמויות של המיתוס. נוטים לחשוב שהאפוס חובר בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה הרביעית לספירה. מדובר בערב רב של סיפורים, הנפרש על פני שמונה-עשר כרכים. מחברה המיתולוגי של היצירה הוא ויאסה – המהאבהארטה מספרת שהוא הכתיב את היצירה לגנשה, האל בעל ראש הפיל. חוט העלילה המרכזי עוסק בסכסוך בין חמשת בני פאנדו ומאה בני דודם, המסתיים במלחמה עקובה דמם.

הבהוגוד-גיטה היא אפיזודה מתוך המהאבהארטה המגוללת את השיחות שניהלו האל קרישנה והלוחם ארג'ונה לפני המלחמה הגדולה. אפיזודה זו הפכה לספר בפני עצמו, הנחשב לאחד הספרים הקדושים של הודו, עד כי יש המכנים אותו "הוודה החמישית". הבהגווד-גיטה מעלה שאלות שהעסיקו ומעסיקות את הפילוסופיה ההודית, ובראשן השאלה מהי הדהרמה או כיצד על האדם לחיות את חייו. האם העולם החומרי הוא חזות הכול והמוות הוא הסוף של הכול, או שיש לחיי אדם מטרה ומשמעות מעבר לעולם החומר. עוד שאלה חשובה היא יחסי האדם והאל, כאשר האל הוא אדון הבריאה ויודע מראש את השתלשלות המאורעות, איזה תפקיד יש לאדם? מה המשמעות של פעולתו? מהו חופש הבחירה שלו? שאלות נוספות הן יחסי הגומלין בין הגורו לתלמיד, ובין בעל הבית לפרוש (סניאסין). הב.ג. מציעה תשובות לשאלות אלו.

מלומדים חלוקים לגבי תיארוך הב.ג., אך אופי השפה והעובדה שאין בה התייחסויות לבודהיזם מרמזים על כך שהיא נכתבה לפני המאה השישית לפנה"ס. אך הערך של טקסט הנו רוחני ובתור שכזה אינו תלוי בזמן, הוא תמיד כאן ועכשיו.

בב.ג. מתוארת מלחמה בין כוחות האור המיוצגים ע"י הפנדווים (Pandavas), לכוחות הרוע המיוצגים ע"י הקוראווים (Kuravas).

אביהם של דהריטה-ראשטרה ופנדו היה מלך האסטינפורה, עיר המצויה כ-80 ק"מ צפ'-מז' לדלהי המודרנית. כאשר המלך מת, פנדו ירש את הכתר משום שאחיו הבוגר, דהריטראשטרה היה עיוור. ל-פנדו היו חמישה בנים: יודהישטהירה, בהימה, ארג'ונה, נאקולה ו-סאהדווה. ל-דהריטראשטרה היו 10 בנים שהבכור ביניהם, דוריודהנה הוא התגלמות הרוע. לאחר מות פנדו גידל דהריטראשטרה את חמשת ילדי פנדו בארמון יחד עם בני-דודיהם. הם הפכו ללוחמים גדולים ו- דהריטראשטרה מינה את הבכור, יודהישטהירה כיורש החוקי של הממלכה. זו הייתה הסיבה לסכסוך הגדול שהוליך למלחמה הגדולה.

הבהגווד-גיטה

הבהגוודגיטה מוגשת כדו-שיח כפול. המספר: סַנְג'איה – נהג מרכבתו של דְהַרְטַרַשְׁטְרַה, מדווח לו על ההכנות לקרב ועל דו-שיח המתקיים בין ארג'ונה לקרישנה, נהג מרכבתו. מרבית הטקסט הוא שאלות ששואל ארג'ונה והתשובות שעונה קרישנה.

אפשר לראות סמליות רבה בטקסט: המהאבהארטה כוללת 18 ספרים והקרב הגדול שבו צבאותיו של דוריודהנה הובסו ארך 18 יום. הב.ג. כוללת 18 פרקים. סביר שהמלחמה שעליה מספרת המהאבהארטה מבוססת על אירוע היסטורי, קשה להתעלם מהסמליות של הב.ג.. כוחות השחור מייצגים את ממלכת הרשע, את היצר הרע, את הנטיות השליליות שבתוכנו. האם נניח לכוחות אלו לנצח את כוחות האור? ודאי שלא. אבל עם זאת, כמה קל שלא להילחם, כמה קל למצוא סיבות ואמתלות להימנע מהקרב! כמה גדולים הפיתויים של כוחות השחור!

הסימבוליקה של המרכבה מופיעה בטקסטים היסטוריים רבים (אופנשדות, אפלטון, בודהה). המרכבה שעליה מתנהל הדיאלוג איננה בצד של כוחות החושך וגם לא בצד של כוחות האור, היא מצויה באמצע ומשקפת את ההיסוס שבו נפתחת היצירה. מסורות רוחניות כוללות סיפורים שלא נועדו להיות סיפורים אמיתיים, אלא "סיפורי אמת".

קרישנה עצמו משתמש בתיאורי מלחמה באופן מטפורי כאשר הוא אומר בסוף פרק 3: "… נצח את האויב! הו גיבור-החיל, נצח את אשר לבש את דמות התאווה, אשר קשה להכניעו." (3.43), ושוב בסוף פרק 4 "גדע בחרב-הידע את הספק אשר בליבך…" (4.42).

מושג הדהרמה

שורש המילה דהרמה הוא דרי (dhr) – לתמוך לקיים. למילה דהרמה (dharma) יש (לפחות) 6 תרגומים:

  1. יעוד או תפקיד למעשה חובה כי האדם חייב למלא את הדהרמה שלו
  2. מוסר
  3. צדק ומשפט (מעין הלכה במובן היהודי)
  4. סדר
  5. חוק
  6. דת – יש פה אלמנט של דבקות

הדהרמה היא מעין מטריה ערכית שמאפשרת לעולם להתקיים. כל אחד מחזיק מטרייה קטנה ובסה"כ מתקבלת הגנה. הדהרמה חלה גם על עולם הטבע ה"דומם", למשל, הדהרמה של השמש היא לזרוח.

הדהרמה משתיתה אפוא סדר בעולם וממנה נגזרת גם חלוקה מקצועית לוארנות (לא "קסטות"). ארבע העיקריות הן: ברהמינים (גם מורים, אנשי רוח וסטודנטים), קשטרים (גם אנשי מנהל), וישיים (סוחרים, חקלאים, אנשי מקצועות חופשיים), שודרה (פועלים, משרתים).

הדהרמה יורדת אפוא לחיי היומיום וקובעת לכל אדם במה יעסוק. היא קובעת גם את שלבי החיים:

  1. ברהמצ'רי – תלמיד, נזיר
  2. גריהסטא – בעל-בית
  3. ואנאפרסטהא – שוכן היער (פרוש חלקית)
  4. סניאסין – פרוש מלא

במהאבהרטה יש מקרים רבים שבהם יש פערים בדהרמה או הפרות שלה וזה יוצר קונפליקטים שמניעים את הסיפור.

מושג ה-jati – לידה קובע את הקאסטה (גנדהי היה נגד זה, אבל לא נגד הוארנות). הוארנות לא בהכרח נקבעות מלידה, אלא לפי טבע האדם.

בתרגומו לבהגווד-גיטה, מציע איתמר תיאודור מודל להבנת הטקסט, זהו מודל המורכב משלוש "קומות" כדלקמן:

  • קומה א – מישור אנושי – עולם הדהרמה, גם הוא מחולק לרמות שונות: תועלתנות רגילה,  תועלתנות דהרמית, חובה לשמה.
  • קומה ב – עולם היוגה
  • קומה ג – מישור משוחרר, מוקשה

להלן הצגה של האונטולוגיה והאתיקה של כל אחת מהקומות:

קומהאונטולוגיה (ה"יש")אתיקה
דהרמהאנשיםשגשוג חומרי ותרבותי, העדפה לטוב
יוגהפירוק האדם לנשמה וחומר. יש נשמה נצחיתשוויון-נפש (אין העדפה לטוב או לרע)
מוקשה

 

החשיבה המערבית מחפשת הנגדה, דיכוטומיה ותהליך דיאלקטי שנועד להגיע לאמת ע"י פסילת אפשרויות. העמדה ההודית/יוגית, מחפשת את העמדה המאחדת, רואה בניגודים ביטוי של תפיסה נמוכה. הפריצה היא כלפי מעלה, לתודעה (או לקומה) "גבוהה" יותר. זהו אידיאל ידע אחר ותהליך שונה של רכישת ידע.

בעולם הפוסט-מודרני, עם כל האפשרויות, השיטה שמבוססת על הנגדה הופכת לשטחית ואנו מאבדים את האחיזה במציאות, מאבדים עוגן יציב. לכן לדעת איתמר, יש בשורה לעולם בגישה היוגה שמושתתת על טיפוס תודעתי.

את ההינדואיזם אפשר לדמות לפיקוס בנגלי, עץ זה מוציא שורשי אוויר שבמשך הזמן הופכים לגזעים. לכן יש מסגרת מחשבתית מאחדת, מבלי לדרוס את הפרטיקולאריות, את הייחודיות. לכן יש פלורליזם, לוקליזציה ורב-תרבותיות.

שלושת הגונות

הטבע (הפרקריטי), כלומר עולם החומר, מתואר על ידי הסאנקהיה, ואף על ידי המסורת אותה סיכם פטנג'אלי ביוגה סוטרה, וכן גם על ידי המחבר של הבהגאווד-גיטא, כְּכָפוּת לשלוש אופנויות או איכויות-תשתית: טאמאס, ראג'אס, וסאטווה. זו תרומה חשובה של מסורות היוגה והסאנקייה לפילוסופיה ההודית. איכויות אלה שונות במידה בה מהולות בהן התשוקה והמודעות ויש בהן הירארכיה – מהנמוך לגבוה, מהטמא לטהור. הטאמאסי הוא העכור, העיוור, האינרטי, האינסטינקטיבי והיצרי, שאין בו כמעט מודעות מארגנת או מרסנת. הראג'אסי הוא להיטות חמדנית, פעילות משתוקקת המבקשת אחר פירותיה, שיש בה תבנית מארגנת ויכולת לתיכנון ולריסון הדחפים לשם השגת מטרות מורכבות. הסאטווי לעומתם, הוא מצב של ערנות שקטה וצלולה, הנובעת מריסון הפעילות והחשיבה המונעות על ידי תשוקה. הגונות הן חלקיקי יסוד המרכיבים את כל עולם הטבע, אולי בדומה לקוונטים האלמנטאריים של הפיזיקה המודרנית. אך יש לזכור שהפרקריטי הוא רחב הרבה יותר מאשר שדה המחקר של מדעי הטבע והוא כולל גם את הנפש והתודעה האנושית.

לפי הסאנקהיה ולפי היוגה סוטרה תכליתו של היוגי היא להשיג את העמדה הסאטווית, ומי שהשיג אותה ראייתו צלולה ואין הוא מוטעה על ידי אשליות. עם זאת, העמדה הסאטווית היא רק זיקוקו של הטבע, צריפתו של החומרי לכלל מהות דקה ואצילית. אך בבהגאווד-גיטה קרישנה מציע את עצמו כהוויה המצויה מעבר לחומרי, שניתן להתחבר אליה ולהזדהות אתה, אם ינטוש האדם את כל אשליותיו וזיקותיו האנוכיות. יתר על כן, אלוהותו של קרישנה מצויה בחומר עצמו, היא שוכנת בטבע באינספור צורות ומהויות. אין דבר שהאל אינו מצוי בו. קרישנה הוא הקורבן, המקריב והאש האוכלת. הוא הידע והוא היודע.

 

אילו איזה מלחין, איזה בטהובן היה מלחין את סיפור הגיטה, איזו סימפוניה נפלאה הינו מקבלים. בהתחלה היו צלילים של קרב שעומד לפרוץ ושל נשמה נואשת שמוכנה לנטוש את המאבק. שמתפתה לפרוש ממילוי הדהרמה שלה. הנשמה מפחדת מהמוות: מות התשוקות והתאוות; היא גם מפחדת ממות הגוף. אז (בפרק 2) שומעים קול נצחי שאומר שלאמיתו של דבר אנו בני אלמוות.

לאחר מכן יש קריאה לפעולה, פעולה נצחית – קארמה יוגה – פעולה של שירות לא אנוכי ולא למען השגת רווח אישי. לאחריהם בוקעים צלילים של שקט נצחי, זהו חזון הידע והחוכמה – ניאנה יוגה. מול הרמוניות אלו בוקע צליל עדין של האהבה. האל מקבל מנחה של אהבה שמוגשת בלב טהור – בהקטי יוגה.

לאחר-מכן (פרק 11) כל היקום מתגלה כאלוהים. זהו מעמד של השתאות וגם פחד כי האל הבורא הוא גם ההורס, האל של האלמוות הוא גם אל החיים והמוות. לאחר-מכן יש חזון של האל כאדם, כחבר של הנשמה הנאבקת. ואז נעימות (melodies) של אור, אש, וחושך – שלושת הגונות, שלושת הכוחות המניעים את היקום. בסוף הסימפוניה הנעימות של הפרקים הקודמים נארגים לאחד: הנעימות של ראייה, עבודה ואהבה (ניאנה, קארמה ובהקטי).

הגיטה מבטאת את הרעיון שיוגה פנימית היא מעל הכתובים, החוויה הרוחנית קודמת תמיד למסורת כתובה: "כאשר תבונתך תחצה את יער האשליה העבות, תהיה שווה-נפש לכל אשר נשמע וישמע. כאשר לא תוטרד עוד מהוודות, ותשכון קבע ביציבות, בסמאדהי, אז תגיע ליוגה" (2.52-53).

המוטו שעובר לאורך כל היצירה כחוט השני הוא הדהרמה. זו המילה הראשונה ביצירה, וגם אם מחברים את ההברה הראשונה 'דהר' עם האחרונה: 'מה' מקבלים דהרמה. כל 700 הפסוקים נתונים אפוא בתוך הרעיון של דהרמה – החובה, התפקיד, האמת, המצפון.

קארמה יוגה

המילה קארמה מקורה בשורש Kri בסנסקריט שממנו נגזרת גם המילה קרייה, ובאנגלית Creation. קארמה יוגה היא פעולה מקודשת. כשם שכל נשימה יכולה להיות התמזגות עם האינסוף וכל נשיפה ויתור והתמסרות, כך כל פעולה צנועה שלנו הנעשית ברוח טהורה של נתינה ושירות יכולה להפוך לאקט מקודש של יצירה ולכן של ישועה (שלוקה 9.26).

קארמה יוגה היא בידנו, אנחנו יכולים לעשות אותה, והיא הדרך להתעלות מעל האגו, מעל הטבע החייתי שלנו. כאשר אנחנו פועלים למען האחרים אנו עושים זאת מתוך אהבה, או שפעילות זו יוצרת אהבה ולכן קארמה יוגה מוליכה לנדבך השני שהוא בהקטי יוגה. אפשר לקרוא בגיטה פסוקים שמזכירים את ישו: 9.31 וגם 6.31, 18.55 ו-11.54.

אהבה מביאה להבנה. ללא אהבה אי אפשר באמת להבין משהו לעומק ולכן בהקטי יוגה מוליכה לניאנה יוגה. אבל שתי האחרונות מוענקות לנו בחסד האל וקארמה יוגה היא הפעולה שלנו.

שלושת ההתגלמויות של הברהמן: Sat Cit Ananda מצויות בגיטה. אפשר לתרגם זאת ל-Being , Consciousness ו- Joy. אבל באותיות רשיות גדולות. או: to be to know to find joy. כאשר המשמעות של Being היא מצב של שלווה גדולה בגוף ובנפש, מצב בו תנועת המיינד נעצרת ולמרות שאין חשיבה יש תחושה עמוקה של נוכחות. זו חוויה של התמזגות עם האינסוף שמתוארת על-ידי קדושים וחוזים בכל הדורות והדתות.

בגיטה יש חזון גדול של תקווה: כל פעולה בכיוון הנכון לא הולכת לאיבוד, בקרב על חיי הנצח לא יכולה להיות תבוסה, אלא אם כן אנחנו נמנעים מהקרב.

הגיטה מבטאת גם רוח של סובלנות, היא איננה מכתיבה דוקטרינה אחת אלא מייצגת אמיתות אוניברסאליות. למשל 4.11 ו-9.23.

הגיטה מייחסת חשיבות לא רק לעבודה, אהבה ודבקות אלא גם לתבונה: 2.49, ו- 18.51, 18.55. תבונה היא הכושר שלנו להבחין בין רגש אמיתי לרגשנות, בין אמונה עמוקה (faith) לפנאטיות, בין דמיון לגחמנות (fancy), בין חזון אמיתי לאשליה חזותית.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *