כוונה, גישה ויישום בתרגול יוגה

אנשים נמשכים ליוגה מסיבות רבות ושונות. חלק בגלל כאבים, אחרים בשביל "לשמור על כושר", אחרים בשביל לשפר את הריכוז ואחרים בשביל להיות רגועים ושלווים יותר. בתחילת הדרך שעורי היוגה הם עוד משהו שהאדם עושה, בנוסף לכל העיסוקים היומיומיים שלו. אבל בשלב כלשהו, כאשר מתמידים בלימוד, התרגול הופך מעוד משהו שעושים בחיים לחלק חשוב מהחיים; הוא הופך לאורח חיים. הטווח של התרגול מתרחב מתחזוקה של הגוף, לפיתוח של האישיות כולה.

כמורה אפשר בד"כ לראות מתי היוגה מפסיקה להיות עבור תלמיד כלשהו עוד סוג של התעמלות והופכת למשהו משמעותי וחשוב בחייו. זה קורה כאשר התלמיד חווה בנוסף על תחושה גופנית טובה, משהו פנימי, סוג של שקט, בהירות ורגיעה. בהמשך, כאשר התלמיד מתמסר לתרגול, התרגול נעשה תהליך של לימוד, חקירה והתפתחות שמלווה את חייו וקשור אליהם, הוא הופך להיות "מעבדה פסיכו-פיזית", שבה מושא המחקר הוא האדם כולו. זהו מחקר שמטרתו ללמוד את התודעה ולהתחקות אחר השאלה הנצחית: "מי אני?".

בשלב זה חשוב לא רק לתרגל, אלא גם לחשוב על התרגול ולהבין יותר לעומק את התיאוריה שעומדת בייסוד התרגול. צריך להתבונן על מה שקורה לנו במהלך התרגול ולהבין כיצד התרגול יכול להפוך להיות מעבדה פסיכו-פיזית.

מה שקורה בתרגול תלוי במידה רבה האם מדובר בשיעור במסגרת קבוצה או תרגול אישי בבית. יש הבדל בין שני אופני התרגול, למרות שבשניהם יש כר נרחב להתבוננות.

בתרגול בקבוצה אנחנו נתקלים בנטייה הטבעית שלנו להשוואה, עולות נטיות כמו: תחרותיות, רצון להרשים ולהצטיין, קנאה, גאווה, רגשות עליונות או נחיתות. כל אלו הם תוצרים של האגו, לא חשוב אם אנחנו מרגישים טובים יותר ומוצלחים יותר מאחרים, או גרועים יותר, אלו שני צדדים של אותה המטבע – שני ביטויים של אותו האגו. הרצון שלנו למצוא חן ולהרשים, לקבל משוב חיובי מהסביבה, להיות נאהבים, הוא בסיסי ויסודי ביותר. אפשר לראות אותו באופן ברור אצל ילדים שעדיין לא למדו להסתיר את הנטייה הטבעית הזו. שיעור קבוצתי מאפשר גם להתבונן על התגובות שלנו, בעיקר על המשיכות והדחיות האוטומטיות כמעט כלפי אנשים אחרים (זו שבפינה שתמיד רוצה להדליק מזגן למרות שאני קופא…, ההוא שבא לשיעור ישר מהעבודה כולו נודף זעה…).

בשיעור יוגה, אפשר להתבונן על הנטיות האלו כדי להכיר אותן יותר מקרוב. הדבר אפשרי כמובן בכל שיעור קבוצתי, לאו דווקא ביוגה, אבל האסנות, מעצם טבען ובגלל השהייה בהן, מסייעות להתבוננות הזו. דבר זה לא מתאפשר כאשר התרגול הוא דינמי או תחרותי. בענפים רבים של ספורט יש חיזוק של היצר התחרותי ולכן אין כאן באמת לימוד של הנטייה הזו שלנו. בסופו של דבר להשוואה מכל סוג, אין מקום בתרגול יוגה. כל אדם מתקדם בתהליך שלו לפי הקארמה והאופי שלו ללא קשר למסלול שבו צועדים מתרגלים אחרים.

בתרגול בבית עולות נטיות אופי שקשורות לגונות: טמאס (עצלות, כבדות, התנגדות לשינוי), רג'אס (פעלתנות, דינאמיות, אקטיביות, חוסר שקט), סאטווה (טוהר, שלווה, צלילות). מסיבה זו התרגול האישי הוא כה חשוב. רק כשאנחנו לבד עם עצמנו, עולות הנטיות הללו. התרגול מאפשר לנו להתבונן עליהן ולהתמודד איתן. יש ימים שבהם גונת הרג'אס היא דומיננטית, אז נחוש חוסר שקט, קוצר רוח, חוסר סבלנות, אי שביעות רצון מההתקדמות. בימים כאלו נשאיר את הטלפון לידנו וניתן לכל הודעה או שיחה נכנסת לקטוע את רצף התרגול, נהיה נתונים להסחות דעת בלי סוף ויהיה לנו קשה להתרכז בתרגול לאורך זמן. בימים אחרים גונת הטמאס תהיה דומיננטית ואנו נחוש כובד ועצלות. יהיה לנו קשה להביא את עצמנו להתחיל לתרגל. אנו עלולים גם לגלות בתוכנו יחס שלילי לגוף, למשל חוסר שביעות רצון מאורך הרגליים שלנו, או מהמשקל שלנו. ייתכן גם שנגלה אי נכונות לשהות עם תקופות של קושי או משבר, וכו'. ויש ימים שבהם גונת הסאטווה דומיננטית ואז נרגיש בהירים ומרוכזים והתרגול יתקדם ללא קשיים ונוכל לצלול עמוק פנימה.

חשוב לוודא שבמהלך התרגול אנו מחזקים את הסאטווה על חשבון הרג'אס והטמאס. אם בסוף התרגול (או השיעור) אנו נותרים רג'אסים או טמאסים כפי שהיינו בהתחלה, אז באותו יום מטרת התרגול לא הושגה.

גם בשיעור ניתקל בהרבה מהנטיות הללו. המורה אמנם נותן מסגרת, אבל לכל תלמיד יש מידה רבה של חופש ובחירה לגבי האופן שבו הוא מבצע את ההנחיות של המורה והוא צריך לקבל הרבה החלטות לגבי היישום של התנוחה הנלמדת. למשל, המורה עשוי לתת הוראה לבצע טריקונאסנה ולהוסיף כמה נקודות טכניות. אבל הוא לא יכול לפרט בדיוק את כל הפעולות שצריך לעשות, הוא אינו מציין בדיוק כמה להתכופף, באיזה קצב לעשות את זה, איך לשלב את הנשימה עם התנועה וכו', כל אלו הם באחריות התלמיד ובשליטה שלו. התלמיד יכול להחליט להתקדם לאט ובזהירות או לנסות למתוח את גבולות היכולת שלו. כאשר יש פגיעות בתרגול, זה לא רק אחריותו של המורה, גם התלמיד אחראי, הוא צריך להכיר את הגוף שלו ולכבד את המגבלות שלו.

התרגול מספק היכרות אינטימית של הגוף, המיינד והנשימה והקשרים ביניהם. אנחנו מתחילים בהתבוננות על הגוף ולימוד של היכולות והמגבלות שלו. איך אין די בכך. צריך להתבונן וללמוד את הנשימה  ואת המיינד ואת הקשרים שבין השלושה. לכן תרגול היוגה מהווה מעבדה כל-כך טובה.

חשוב להיות מודעים לשלושה היבטים שקשורים לתרגול:

  • כוונה (intention)
  • גישה (attitude)
  • יישום (application)

הכוונה: מהי המטרה שלנו בתרגול. לשם מה אנחנו מתרגלים ומה אנחנו רוצים להשיג. האם אנחנו שואלים את עצמנו את השאלות האלו?

פטנג'לי הגדיר את המטרה של היוגה כ"השקטת תנודות התודעה". והמטרה של השקטת התנודות היא לזכות בראייה בהירה וביכולת אבחנה (ויוקה קיאטי או discernment) שתאפשר לנו לדעת כיצד לפעול בעולם; מה נכון עבורנו וממה עלינו להימנע. אנחנו נוטים לחשוב שנוכל למצוא את התשובות לשאלות הגדולות של החיים (כמו: "מה טבע המציאות?", "מי אני?", "כיצד עלי לפעול?", "כיצד להפחית את הסבל?") בעזרת תהליכי ניתוח וחשיבה. אולם היוגה גורסת שהתשובות נמצאות בתוכנו והם יתגלו כאשר המיינד יהיה שקט וצלול. תהליכי החשיבה מרחיקים אותנו מראייה בהירה של המציאות; אנחנו חיים בעולמות מדומיינים ולא באמת פתוחים לראות את הדברים כפי שהם. לכן, הדרכים הרוחניות, ממליצות על מדיטציה, ריכוז, נוכחות בהווה והשקטת גלי החשיבה והרגש.

חשוב לבחון, האם אלו המניעים שלי? האם התרגול שלי מכוון לזה? אולי יש לי מטרות אחרות (כמו, לשמור על הכושר הגופני, להיות גמיש יותר או חזק יותר, לרכוש מקצוע מכניס, להרשים מישהו או מישהי…). ליוגה יש תוצרי לוואי חשובים כמו בריאות, שיפור הריכוז ורגיעה, אך אלו אינן המטרות העיקריות של דרך היוגה. היוגה נועדה לאפשר לנו לחיות חיים נכונים יותר וטובים יותר, ולשם כך נדרשת טרנספורמציה שבמהלכה מטפחים נטיות חיוביות ומועילות ומחלישים נטיות מזיקות.

הגישה: איך אנחנו ניגשים לתרגול. יש כאן הרבה מקום להתבוננות ולחקירה. אצביע רק על כמה מההיבטים שקשורים לגישה שלנו לתרגול:

  • האם הגישה שלנו היא דוגמטית או פתוחה
  • האם התרגול הוא מעין מעבדה שבה אנו בוחנים דברים או שאנו מתרגלים באופן רפיטטיבי ומכני? האם התרגול שלנו הוא הזדמנות לחקירה וללימוד או רק לטיפוח הגוף. פרשנט איינגאר הבחין בין "תרבות של לימוד" (learning culture) ל"תרבות של עשייה"
    doing culture) ). הגישה של אדם שרוצה ללמוד שונה מאוד מהגישה של מישהו שבא לעשות. כאשר באים ללמוד, צריך שהות וצריך זמן לבחון דברים ולהרהר בהם, מה שלא קורה כאשר התרגול הוא work-out.
  • האם התרגול שלנו הוא סאטווי (שקט ומאוזן), רג'אסי (נלהב ותזזיתי) או טמאסי (כבד ועצל)?
  • כנות (sincerity): בתרגול האישי, מתעוררת לעיתים נטייה לעגל פינות ולוותר לעצמנו ולהתפשר בביצוע של האסנות. מה מידת הכנות שלנו? פרשנט נוהג לפעמים לשאול: איך הייתם מתנהגים לו פנדו (המזכיר של RIMYI) היה מעביר את השיעור, או פרשנט, או גורוג'י. מה תהיה מידת המאמץ והנחישות בכל אחד אחד מהמקרים?
  • כמה טפאס יש בתרגול שלנו (משמעת, התלהבות, אנרגיה, רצון עז)?
  • מה מידת המחויבות לדרך שבחרנו. האם אנו מחויבים ורציניים או גחמניים: האם, כאשר החלטנו לדבוק בדרך היוגה אנחנו צועדים בה בהתמדה וללא הפסקות או שמתרגלים כאשר זה נוח ומתאים לנו?
  • מה היחס שלנו להצלחה ולכישלון וכמה אנחנו מוכנים להקריב למען הצלחה? איך משפיע עלינו כישלון?
  • מה מידת היכולת לקבל חסרונות, מגבלות וקשיים ולגלות חמלה כלפי עצמנו.
  • האם התרגול שלנו הוא פוגעני? אם לאורך השנים אנחנו סובלים מפגיעות כתוצאה מהתרגול, אז משהו בגישה שלנו הוא לא נכון. האם אנו מתייחס לגוף כאל סוס מירוץ שצריך להפיק ממנו את המירב, או שאנו נוהגים בסבלנות, רגישות והתחשבות. אם אני לא לומד להתחשב בעצמי, סביר שלא אלמד גם להתחשב באחרים.

 

גם כאן פטנג'לי בסוטרות היוגה נותן לנו הדרכה. הגישה הוגדרה על-ידו בסוטרה 2.1 כמינון נכון של טאפס (אנרגיה, עוצמה, רצון עז, דבקות), סוואדיהיה (לימוד וחקירה) והתמסרות (אישוורה פראנידהנה).

היישום: כיצד מתרגלים הלכה למעשה באופן שיממש את הכוונה והגישה. ליישום יש חשיבות רבה; אם לא נדע ליישם את הכוונות שלנו באמצעות טכניקות נכונות, התרגול לא יהיה אפקטיבי. מורים ליוגה מדבר הרבה על היישום. הם מסבירים לתלמידים את הטכניקות של ביצוע האסנות. הטכניקה הנכונה היא חשובה משום שהיא קובעת את איכות התרגול. אולם המורה נותן טכניקה כללית וסטנדרטית.

האתגר של היישום הוא לדעת איזה סוג תרגול מועיל עבורנו בכל זמן נתון. זה תלוי בגורמים רבים; חלקם מלווים אותנו לאורך זמן, כמו הקוֹנְסְטִיטוּצְיָה  (constitution) הפיזית והמנטלית, הגיל, סוג העבודה – פקיד במשרד זקוק לתרגול שונה מאשר פועל שעושה עבודה פיזית ושונה מזה המתאים למנהל שהלו"ז שלו עמוס בפרויקטים רבים. אך היישום צריך גם להשתנות מיום ליום בהתאם לגורמים כמו: רמת האנרגיה שלנו באותו יום, האם יש לנו פגיעות גופניות, מצב הרוח שלנו, רמת העייפות, השעה ביום, הפעילות שממנה באנו, עונת השנה וכו'. לדעת להתאים את התרגול לכל הנסיבות והתנאים האלו זו אומנות שרוכשים עם הניסיון.

מתחיל עשוי להיות בעל כוונה נכונה וגישה נכונה אבל לא יהיה לו מספיק ידע וניסיון כדי ליישם את הטכניקות באופן שייטיב עימו – זה נרכש עם הזמן וההתמדה בתרגול ודורש מיומנות וגמישות מחשבתית.

לסיכום

כאשר תרגול היוגה הופך להיות תהליך שמלווה את חיינו המתרגל צריך לבחון את הכוונה, הגישה והיישום שלו.

  • כוונה – מדוע אני מתרגל? מה המטרה שלי? מה אני רוצה להשיג?
  • גישה – מהי הגישה שלי? האם התרגול שלי הוא לשם חקירה והבנה או כדי לשמור על כושר? האם אני מתרגלי מתוך התמסרות וכנות או שבאופן ספוראדי ולא התחייבות ארוכת-טווח?
  • יישום – איך אני מיישם בפועל את הכוונה והגישה שלי? האם אני מספיק שולט בטכניקות של התנוחות? האם אני יודע לבחור סדרות וטכניקות שיתאימו למטרות שלי ולתנאים הספציפיים שלי?
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *