מדוע אנו מתרגלים יוגה?

כתיבה: איל שפרוני

תרגום: אורי גרין

כוונתנו וגישתנו לתרגול היוגה הן חשובות ומשמעותיות ביותר, הן אלו שמבדילות תרגול אסנות כחלק מהדרך היוגית לבין תרגילי התעמלות או ספורט.

בקלות ניתן להתייחס ליוגה בתור תרגול לשם טיפוח הגוף. עבורנו, המתרגלים של (השיטה הנפלאה) איינגאר יוגה, שבה קיימות הנחיות מדויקות למנח הגוף בכל תנוחה, קל במיוחד להפוך לאובססיבים בנוגע לגופנו. לפיכך חשוב לשאול את עצמנו בכנות-
מדוע אנחנו מתרגלים? מה אנחנו מנסים להשיג? ומה היא המטרה האמיתית של התרגול שלנו?

האם אנו עסוקים אך ורק בפרטים הטכניים של ביצוע האסנות במטרה לשכלל יכולות פיזיות כמו כוח וגמישות, או שאני מכוונים מעבר לכך?

האם אנחנו ניגשים אל מרחב התרגול שלנו בגישה הדומה לאימון בחדר-כושר? או שאנו ניגשים כתלמידים הנכנסים למרחב למידה בכיתה או לניסוי במעבדה?

 

תרגול היוגה אינו רק טיפוח הגוף, הוא אינו ״אימון כושר״. המטרה המרכזית הניצבת בפנינו היא להכיר את עצמנו:

מי אני מעבר לכל התנועות והרעשים של החיים העמוסים שלי?

מי אני לפני שאני מגדיר את עצמי בתור גבר או אישה, הודי או ישראלי, תלמיד או מורה, הורה או ילד, עורך דין או נהג וכך הלאה. מי אני מתחת לכל אותן תגיות וכותרות? מעבר לכל אותם מופעים גלויים? מי הוא, או מה הוא, זה שמעולם אינו מגיע ולעולם אינו עוזב?

לפי התפיסה של היוגה- בליבת קיומנו אנו תודעה טהורה. תודעה זו היא כמו במה שעליה מתרחשת הדרמה של חיינו, אנחנו השחקנים בדרמה הזו; לעיתים משחקים טוב וזוכים, ולעיתים משחקים גרוע ומפסידים, אבל הבמה (התודעה) נותרת זהה. 

 

כל זה אינו ברור מאליו עבורנו; כפי שפטנג׳לי ציין (I.4) אנחנו מזדהים בצורה עמוקה עם נסיבות חיינו ועם התפקיד שאנחנו משחקים על הבמה. אנו מעורבים יתר על המידה בדרמת חיינו; עם ההצלחות והכישלונות, עם הרווחים וההפסדים שלנו, עם הכאבים וההנאות. ייתכן שכל הדרמה הזאת אמיתית- הסבל שלנו אמיתי, אבל באותו הזמן יש בנו יותר מאשר רק את זה. כדי להכיר בכך, פטנג׳לי אומר (I.12) שאנחנו זקוקים לתרגול (אבהיאסה) והינתקות או ויתור (ויראגיה). תרגול הוא תהליך של לימוד העצמי המכוון להגשמת התודעה הטהורה (פורושה). התרגול הוא מאמץ להגיע הכרה בעצמי כתודעה טהורה, הקיימת מעבר לכל העולם התופעתי. 

 

אבהיאסה – פעולה ומאמץ

אביהאסה היא דרך חיובית, זהו מאמץ לפתח ולקדם תכונות חיוביות, ליצור בתוכנו מהפך לכיוון של יציבות ושיוויון נפש. בפרק הראשון של היוגה סוטרות של פטנג'לי הוא מגדיר אבהיאסה (I.13)  בתור המאמץ לייצב (סטהיטאו יאטנה) את התנודות הנפשיות (וריטיז). ב-  I.14 הוא מונה את שלושת המרכיבים או התכונות ההכרחיים על מנת להשיג זאת. אלו הם – 1. זמן ארוך (דירגהא קאלה) 2. ללא הפסקות (נאיראנטריה) 3. במסירות ואכפתיות (סאטקארה אסוויטאה). ֿעם מימוש התנאים הללו התרגול הופך חזק ויציב, בלתי מעורער כמו האדמה (דרידהא בומהי).

 

עדיין, הטבע של הבינה (המיינד) שלנו הוא לפקפק, להסס, להשתנות ולנוע כלפי חוץ, להיסחף אחרי החושים שלנו. לכן עקביות והתמדה הם האתגרים העומדים בפנינו. כאשר התרגול שלנו מופרע, שלווה נפשית שהושגה בעבר והמחויבות שהייתה לנו עלולות ללכת לאיבוד. המחויבות שלנו ״לעלות על המזרן״ לא משנה איך אנחנו מרגישים או מה קורה בחיינו, צריכה להיות עוגן של יציבות! בפרק 2 פטנג'לי מרחיב ונותן יותר הדרכה לגבי התרגול. ב II.1 הוא מתאר קרייה יוגה – היוגה של הפעולה, ולאחר מכן מגדיר את האשטנגה יוגה – היוגה של שמונת האיברים (II.28-55, III.1-3). 

 

כיצד מומלץ לתרגל?

התרגול הוא תהליך של התפתחות תוך כדי למידה. עלינו לכבד את התהליך שלנו ואת זה של האחרים באמצעות הימנעות מהשוואה; כולנו נמצאים בתהליך אישי, בהתאמה למבנה הגוף, האישיות והשאיפות של כל אחד. אין טעם בהשוואה ושיפוטיות, כל מה שאנחנו פוגשים במהלך התהליך הוא טוב ועובד עבורנו. התרגול הוא החקירה הפנימית שלנו- למידה של הגוף שלנו, התודעה, הבינה והחושים. התרגול לא יכול להיות מכני; הוא צריך להיות משחקי ומהנה. עלינו לבצע ניסויים ולהשוות את ההשפעות של תנאים שונים וסדרות תרגול שונות. לעיתים אנו עשויים למצוא את עצמנו בדרכים צדדיות ולעיתים אפילו ללכת לאיבוד – זה בסדר גמור, זה חלק מתהליך החקירה. 

 

דברים שאנחנו יכולים להתבונן בהם ללא קושי הם הנטייה שלנו להרשים, להשוות ולהתחרות, כל אלו הם דחפים מאוד טבעיים אך אינם מועילים לתהליך ההתפתחות שלנו. אין טעם להשוות את עצמנו לאחרים, זה בעצם לא אפשרי – אנחנו לא יכולים לעולם לדעת את המצב, את נסיבות וסיפור החיים של התלמיד שנמצא לידינו. 

 

עלינו לגשת לתרגול שלנו בגישה הנכונה ועם תפיסה נכונה. כשאנחנו בתרגול עלינו להיות במודעות ערה והתבוננות (mindful and reflective) . התרגול שלנו הוא המעבדה הפסיכופיזית שלנו – מעבדה של לימוד עצמי (סוואדהיאיה) מעבדה שבה החומרים הנחקרים הם כל המרכיבים של ישותינו. זה לא חשוב כיצד האסנה נראית מבחוץ; מה שחשוב הוא מה מורגש תוך כדי תרגולה. לא ניתן לתפוס את המהות של האסנה על ידי תמונה. לכן, כאשר אתה מבצע תנוחה עבור המצלמה אתה לא מתרגל אסנה. המטרה שלשמה האסנות מתורגלות היא להגיע לחוויה של ״מעבר״. הגוף הוא שדה (קשטרה) של תחושות (ספארשה). אם אנחנו אובססיביים לגבי ההופעה החיצונית, לא נוכל לחוות את השדה של התחושות ולא נוכל לפתח מודעות, ערנות ורגישות. הישות השלמה שלנו (our whole being) היא מטרת המחקר כאשר האסנות והכלים (או האיברים) היוגים האחרים הם השפה שדרכה אנחנו מגשימים את הלימוד. 

התהליך מיועד להתפתחות ישותינו השלמה; עלינו לפתח יכולות וגישות כגון: רגישות, יציבות (נפשית וגופנית), גמישות, נחישות, משמעת עצמית, איזון ושוויון נפש. היכולות הללו הן פסיכופיזיות – הן שייכות לגוף ולנפש כאחד. תן לצרכים שלך ולא לרצון שלך להכתיב את מה שאתה עושה בתרגול, השתמש ושפר את היכולות שלך, כבד את המגבלות שלך. 

 

ואיראגיה – קבלה מוחלטת

המרכיב השני בתרגול היוגה הוא ואיראגיה. ואיראגיה היאמצב של חוסר השתוקקות, היעדר תאווה וויתור. איך נוכל לחיות ללא רצונות עזים ותשוקות? האם זה באמת אפשרי בחברה המודרנית שלנו המפתה אותנו תמיד לרצות יותר ויותר? ואיראגיה זה להסכים לקבל את המציאות פשוט כפי שהיא. בדרך כלל איננו מוכנים לקבל את הדברים כמות שהם. אנחנו רוצים יותר הנאה ופחות כאב, יותר רווח ותהילה ופחות אובדן ואשמה. בכדי לקבל את המציאות כפי שהיא עלינו להכיר בכך ש:

  • אנחנו לא מסוגלים לעשות הכל, אנחנו מוגבלים.
  • לא יכול להיות לנו הכל, בין אם זה חומרי, רגשי או חברתי. לא תמיד יכולה להיות לי דירה נחמדה ורכב, ואני לא יכול תמיד לגרום למישהו אחר לאהוב אותי. 
  • איננו יכולים לשלוט בכל – והיכולת המוגבלת ביותר שלנו היא השליטה בשטף הזמן ובשינוי הבלתי נמנע של הדברים. אנחנו נזדקן ובבוא הזמן נאלץ לוותר על כל הרכוש שלנו, על מערכות היחסים שלנו, ויום אחד נמות.

ואריאגיה היא לדעת את כל זה, אבל להיות בשלווה עם זה, להכיר במגבלות, בקוצר היד, בארעיות של הדברים, ולקבל את זה באופן שלם, לוותר בשמחה. הויתור העליון הוא להפסיק את ההזדהות עם הדברים החולפים הללו, ולהתחבר לתודעה הטהורה שבתוכנו, המקום שבו אין חשיבות לכל הדברים החולפים.
[1] טאפה סואדהיאיה אישוורה פארינדהאנה קרייה יוגה.
להט ההתלהבות, למידה עצמית של כתבי הקודש, והתמסרות לאלוהות. כל אלו הן עשייה יוגית.
[1] בזמנים משתנים, הצופה מזדהה עם התודעה המשתנה ללא הרף/ העולה והיורדת (fluctuating). (תרגום מתוך הספר ״אור על היוגה סוטרות של פטנג'לי״ של ב.ק.ס איינגאר).
[2]  תרגול והינתקות להיקשרות הקיומית הם אמצעים לדומם את תנודות התודעה.
[3]  תרגול הוא המאמץ היציב לדומם את התנודות האלו.
[4]  סא טו דירגהא קאלה נאיראנטאריאה סאטקארה אושטיה דרידהא בהומי – תרגול ארוך, ללא הפרעה, וערני הוא הבסיס היציב והחזק לריסון התנודות.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *