מהי סנטושה?

מאת: איל שפרוני

 

סַנטוֹשָה היא שביעות-רצון והסתפקות (contentment). סנטושה מופיעה באשטנגה יוגה (היוגה בת שמונה האיברים) כחלק מהאיבר השני – נְיַאמה (כללי התנהגות שבין אדם לעצמו). זוהי הניאמה השנייה – והיא מתארת תכונה יוגית חשובה מאוד. לעיתים קרובות אנחנו חשים שמחה כאשר אנו מצליחים במשהו, זוכים ברווח כלשהו או כאשר קורה לנו משהו נעים ומשמח. אבל שמחה כזו אינה סנטושה משום שהיא הוא תלויה בנסיבות חיצוניות משתנות. סנטושה היא שביעות-רצון פנימית שאינה מותנית בנסיבות החיצוניות. יש המתרגמים סנטושה כ"הסתפקות במועט" במקום "שביעות רצון".

סנטושה היא קבלה, קבלה מלאה של עצמנו ושל המציאות כפי שהיא (ולא כפי שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיות…). כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו ולא שופטים, כאשר אנחנו מרוצים ממה שיש לנו ולא רוצים לשנות שום דבר, אז אנחנו חווים סנטושה. כאשר אנחנו רואים את חצי הכוס המלאה ולא את זו הריקה, כאשר אנחנו מודים ומברכים על מה שיש ומוקירים את כל מה שזכינו בו במקום לחשוב על מה שחסר לנו, אז אנחנו בסנטושה. זו תכונה יוגית, כי ללא סנטושה לעולם לא נגיע לשלווה, תמיד נהיה חסרי מנוחה ונחפש עוד משהו. הדרך לצ'יטה וריטי נירודהה (השקטת תנודות התודעה) עוברת בהכרח דרך סנטושה.

תרגול נכון של אסנות יוצר סנטושה. איינגאר כותב ב'עץ היוגה': "כשמתרגלים אסנות, גורמים לדם ליפול אל כל אחד מתאי הגוף כמו מים על טורבינה, כדי לשחרר אנרגיה שחבויה בגוף ולהביא אור חדש לתאים. כשמגיע אור זה, אנו חווים סנטושה – שביעות רצון – העיקרון השני של הניאמה." (בפרק 'הגזע'). אחרי שאנחנו יוצאים מהתנוחה אנחנו שבעי רצון ומסופקים. יש תחושה של נינוחות ורגיעה ואנחנו שמחים פשוט להיות, ללא תנאי. איננו צריכים להצדיק את הקיום שלנו בעשייה בלתי פוסקת – זו חוויה של סנטושה; כאשר חוזרים על חוויה כזו יומיום, היא הופכת לטבע שני, להרגל בונה.

אחת השאלות שמתעוררת לעיתים קרובות בהקשר זה היא אם אנחנו מסופקים ושבעי רצון, מה יניע אותנו לתרגל או בכלל לפעול? מה יגרום לנו לרצות להשתפר? זוהי שאלה משמעותית, כולנו מכירים את הטיפוס של שוטה הכפר שנראה שמח בחלקו, אבל יש בשמחה שלו מעין עצלנות מטומטמת ולא שלווה ושביעות רצון אמיתית. השאלה היא מה מניע את האדם שמסתפק במועט ושמח בחלקו לרצות לשנות את עצמו כדי להיטיב עם עצמו ועם סביבתו.

כאן נכנסת הבחנה חשובה בין המונחים מוטיבציה ואמביציה – שתי המילים האלו מציינות מניע לפעולה, אבל אנו חשים שיש ביניהן הבדל. מהו הבדל זה?

איינגאר כותב בספרו 'אור על אשטנגה יוגה' כך: "אין זה אפשרי לפעול ללא תכלית (aim), אך אפשר לפעול ללא אמביציה. תכלית ואמביציה אינן אותו דבר. תכלית היא לטובת הכלל, לשימוש אוניברסלי, בעוד שלאמביציה יש תמיד מניע אנוכי ומטרה אנוכית. התשוקות (הואסנות – vasanas) שבקרבנו הן נצחיות. האמביציות נובעות מן הואסנות." (עמ' 15).

סנטושה, למרות חשיבותה איננה סוף הדרך היוגית, נדרש עוד מניע, עוד מוטיבציה לפעולה היוגית. מניע זה לא יכול להתבסס על האגו ועל הרצון לספק תשוקות. סנטושה מתארת את מצבו הרגשי של היוגי – הוא לא נתון לספקות, אינו אכול ע"י ייסורי מצפון ורגשי אשמה – אולם בשכלו הוא מבין שהדרך לשלמות עוד רחוקה, זה לא מפר את שלוות רוחו, אך מספק לו אמביציה לתרגל ולהתקדם. לתרגל כדי לחולל שינוי בקרבו. הוא שבע רצון ממה שהשיג, אך יודע שהדרך עוד רבה ושכדי להשתחרר לחלוטין מהסבל ולעזור לאחרים להשתחרר מסבלם עליו להגיע לדרגה נעלה יותר.

ב"עץ היוגה" איינגאר כותב: "פטנג'לי מחלק את חמשת ההיבטים של ניאמה לשתי קבוצות. מצד אחד שָאוּצָ'ה וסַנטוֹשָה – בריאות פיזית ושמחת הנפש. מצד אחר טַפַּס, שְוַדְהִיַאיָה ואִישְוַרַה-פְּרַנִידְהַאנָה – תשוקה בוערת להתפתחות רוחנית, לימוד עצמי והתמסרות לאל. החלק הראשון של ניאמה, הכולל שאוצ'ה וסנטושה, מאפשר לאדם ליהנות ממנעמי העולם ולהיות חופשי ממחלות. החלק השני, הכולל טפס, שודהיאיה ואישורה-פרנידהאנה צופן בחובו הבטחה גדולה, משום שהוא מאפשר לאדם להגיע למצב הנעלה, להיות חופשי, להשתחרר לחלוטין מכבלי הגוף ולהגיע לאחדות עם הנשמה. פטנג'לי מכנה את שני השלבים האלה בּהוֹגָה ואַפּוַרגָה בהתאמה. בהוגה משמעו ליהנות מהחיים ללא מחלות; אפַּוַרגה משמעו חופש ואושר עילאי." (מתוך הפרק ' מזרח ומערב').

בּהוֹגָה היא תרגול שנעשה למען הנאות החיים הארציות. התרגול נותן אנרגיה, עושה אותנו בריאים וחזקים יותר וגם שלווים וממוקדים יותר, אלו דברים חיוביים – השאלה היא לאן אנחנו מפנים את האנרגיה הזו. אין כל רע בהנאה מהחיים, להיפך, היכולת לשמוח ממה שמציעים לנו החיים היא חשובה ביותר (זה בעצם סנטושה) – אבל כאן עדיין לא מסתיימת הדרך, משום שהחיים לא יכולים להיות תמיד נעימים. אי אפשר לעבור את החיים האלו בלי לחוות רווח, אבל גם הפסד; הצלחה, אבל גם כישלון, שבח אבל גם קלון; הנאה, אבל גם צער. האידיאל היוגי של השחרור לוקח אותנו מעבר לצמדי הניגודים האלו. זה מחייב שינוי עמוק ויסודי בתפיסת החיים, ולכן סנטושה לא יכולה להיות סוף הדרך היוגית.

אבל על כך, אולי בפעם הבאה…

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *