מסר קצר משיעור של פרשנט איינגאר

פרשנט איינגאר (הבן של ב.ק.ס. איינגאר) הוא מורה ייחודי. פרשנט לא מלמד את הטכניקה של התנוחות, הוא טוען שלתלמידים מתקדמים (הוא לא מלמד מתחילים), לא צריך ללמד טכניקה. הוא רואה את התרגול כמעבדה של חקר עצמי שבה אפשר ללמוד על מערכת גוף-נפש-נשימה שלנו. הוא מדגיש את הצורך ללמוד מהתנוחות ולא לתרגל רק בשביל שיפור היכולות של הגוף.
איל שמבקר בפונה, רשם כמה תובנות מתוך שיעור של פרשנט.

הפעילות שלנו באסנה, של הגוף, הנשימה והמיינד צריכה להיות לא רק בשביל עשייה (doing) אלא בשביל שימוש, מעורבות, השתתפות.

הביו-מכניקה עשויה להיות זהה, אבל השימוש יכול להיות אחר. למשל, כשאני מרים את היד, אני יכול לעשות את זה כדי לברך או כדי לאיים. ביו-מכנית זו אותה פעולה, אבל השימוש והכוונה שונים בתכלית. אפשר לדמיין שעושים תנוחה טובה, אך חסרת תועלת (useless) לחלוטין. למשל, אפשר להכניס בנאדם מעולף לטריקונאסנה ולקשור אותו בתנוחה, אבל האם הוא יפיק משהו? או מי שעושה תנוחה תחת לחץ חיצוני, או כדי להרשים. מה תהיה התועלת מהתנוחה?

כל המורים מתרכזים בביו-מכניקה ולא מדברים על השימוש. כאשר המורה אומר לך בדיוק מה לעשות, כולל כל הפעולות הקטנות והמעודנות שצריך לבצע באסנה, מה נשאר ללמוד? למתחילים צריך להגיד מה לעשות, כי הם לא יודעים, אבל אחרי עשר, עשרים, שלושים שנה של לימוד ותרגול האם צריך לחזור לכיתה א'? האם אני צריך להגיד לכם מה לעשות? אתם צריכים להשתמש בתנוחה כדי ללמוד.

במסגרת של שיעור אי אפשר ללמוד. המורה יכול לכוון אותך מה עליך ללמוד, אבל הלימוד צריך להיעשות לבד. אם מורה גורם לך לעבוד קשה, לא תלמד כלום, אלא רק תתעייף. צריך לעבוד קשה ביוגה, אבל זה צריך להיעשות לבד – אז יהיה לימוד.

אנחנו מנסים ליצור לנו סביבת תרגול נוחה, עם כל האביזרים והאמצעים והתמיכות. אבל למעשה, כך לא לומדים כלום. בחיים לומדים כאשר מתמודדים עם קשיים ולא כאשר יש את כל האמצעים והנוחיות. למשל, אנחנו תמיד צריכים מזרון יוגה. לא יכולים לעשות תנוחות ללא מזרון. למה? כי אז כפות הרגליים יכולות להיות פונקציונליות למען חלקי הגוף האחרים, למען הנשימה וכו'. אבל אם נתרגל בלי מזרון, נצטרך ללמוד כיצד כל הגוף פועל למען כפות הרגליים. כאשר יש לנו את כל התמיכות, מזרון, קוביות, חבלים וכו', לא נתמודד עם קושי ולכן הלימוד יהיה מוגבל.

לחלק מאתנו יש גוף גמיש, אבל איך משתמשים בגמישות? איך מנצלים את זה כדי ללמוד על עצמנו ועל החיים? אחרים יכולים ללמוד דווקא מהנוקשות שלהם. לפעמים צריך ללמוד מה זה התנגדות, מה זה נוקשות. צריך להבין איך להשתמש בפעולות שאנחנו עושים, כדי ללמוד.

בתנוחות קשות אנחנו לומדים פחות, כי אנחנו עסוקים רק בגוף ובהישרדות בתנוחה. אין מרחב לנשימה ואין אפשרות להתבוננות. לכן, אני משתמש בתנוחות פשוטות שבהם אפשר לשהות וללמוד על היחסים בין החושים לגוף, החושים לנשימה, המיינד לנשימה, המיינד לגוף וכו'.

אנחנו צריכים להבין את היחסים, בין חלקי הגוף השונים, בין העשייה בגוף לעשייה בנשימה, בין הנשימה למיינד, בין המיינד לגוף וכו'. זה לימוד עצמי. מה היחסים שלכם עם עצמכם? יש לכם סוגים שונים של יחסים עם אנשים אחרים, קרבה משפחתית, יחסי עובד-מעביד ועוד. אבל מה היחסים שלכם עם עצמכם?

כדי ללמוד על מערכת יחסים, צריך להיות מסוגל לצאת ממנה לזמן כלשהו, כדי לבחון אותה מבחוץ. זה אדהיאטמיקה – לימוד עצמי. אם אתה הורה כל הזמן, לא תוכל ללמוד כלום על הורות. אבל כאשר אתה יוצא לזמן כלשהו מתפקיד ההורה, תוכל להתבונן מבחוץ ואז ללמוד על מה זה להיות הורה.

היציאה החוצה מהתפקיד היא לא ע"י נסיעה חיצונית, לא ע"י בריחה להימאליה, אלא ע"י כניסה פנימה. בשאוואסנה עמוקה, אין יחסים עם אף אחד, אתה אף אחד בשביל כולם (you are nobody for everybody). כאשר אתה במצב כזה, אתה יכול להבין מה זה להיות מישהו בשביל אדם אחר (to be somebody for someone). אז אתה יכול ללמוד על היחסים שלך לאחרים ולעצמך.

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *