מקְרִיָא-יוגה ל: אשטנגה יוגה

מ: קְרִיָא-יוגה ל: אשטנגה יוגה
או: אמצעים להשקטת התודעה בסוטרות היוגה של פטנג'לי
מאת: איל שפרוני

מהם הנדבכים של דרך רוחנית? מה מאפיין תרגול רוחני ומה צריכה להיות גישתו של הסאדהקה (אדם הדבק בדרך רוחנית)? סוטרות היוגה של פטנג'לי מביאות תשובות לשאלות אלו. בפרקים 1 ו-2 של הסוטרות, פטנג'לי מביא דרכים שונות להשקטת התודעה. מעניין להשוות את הדרכים שמובאות בפרק 1 (הפרק על סמאדהי) עם אלו שמובאות בפרק השני (הפרק על סאדהנה). פרק 1 מציג את העקרונות הכלליים של ה-אבהיאסה וה-ויראגיה בעוד שפרק 2 מציג פירוט הולך וגדל של קווי דרך וטכניקות להגשמת עקרונות אלו.

פרק 2 נפתח בהצגת ה-קְרִיָא-יוגה, היוגה של שלושת הנדבכים (עבודה, לימוד והתמסרות). שלושת אלו נדרשים כולם כדי להתקדם בדרך רוחנית. מעניין לנתח את שלושת הרכיבים הללו של ה-קריא-יוגה ולהשוות אותם עם שלושת הנתיבים הגדולים של היוגה: קארמה, ניאנה ו-בהקטי ועם היוגה בעלת שמונת האברים – ה-אשטנגה יוגה, שפטנג'לי מציג בפרק 2 ובפתחו של הפרק 3.

מאמר זה יגע בנושאים אלו.

 סוטרות היוגה נפתחות בהגדרת היוגה כהשקטת תנודות התודעה (סוטרה I.2). פטנג'לי מגדיר מהי יוגה, אך אינו מסתפק בכך. יוגה היא דרך מעשית, דיסציפלינת תרגול ולא רק מִשנה פילוסופית. לכן, בהמשך הטקסט פטנג'לי מביא דרכים שונות להתקרב אל מטרת היוגה. המקום הראשון שבו פטנג'לי מתייחס לאמצעים היא סוטרה I.12:

abhyasa vairagyabhyam tan nirodhah

עצירתה (של הפעילות המנטאלית) נעשית על-ידי פעילות רפיטטיבית (אָבְּהְיָאסָה) והתבוננות מדיטטיבית (וָיְרָאגְיָה).[1]

פטנג'לי מציג דרך בעלת שני נדבכים: אבהיאסה – אימון ו- וָיְרָאגְיָה – ויתור, או אי-השתוקקות. אבהיאסה הוא הצד האקטיבי, המאמץ שצריך להשקיע כדי להתקדם בדרך. ויראגיה היא גישה.

ההגדרה של אבהיאסיה מובאת בסוטרות 13 ו-14:

  1. פעילות רפיטטיבית היא מאמץ להשיג יציבות בכך(במצב של תודעה שקטה).
  2. היא מושרשת היטב כשהיא נעשית בתשומת-לב, לאורך זמן ובלא הפסקה.

אבהיאסה ו-ואירגיה הם שני צדדים של אותה המטבע, המשלימים זה את זה: אימון הוא חיוני, כאמור יוגה אינה תחום אקדמי גרידא, ההתקדמות ביוגה לא מושגת באמצעות עיון פילוסופי במשמעות היוגה או בדיבור על יוגה. דרושה כאן טרנספורמציה מקיפה של הגוף, המוח והנפש. רק תרגול: ביצוע חוזר ונשנה של פעולות טיהור ברמה הפיזית והמנטאלית יכול לגרום לשינוי אמיתי. כל מיומנות מורכבת דורשת אימון חוזר ונשנה, אי אפשר ללמוד לנגן על כלי נגינה, להיות אלוף בספורט, להצליח בג'אגלינג וכו', בלי להשקיע שעות רבות באימון.

בכל התחומים האלו ממליצים על אימון אבל לא מזכירים וָיְרָאגְיָה, אי-השתוקקות. בדרך רוחנית אימון בלבד אינו מספיק. אימון מעצם טבעו כרוך במאמץ, בהפעלה של כוח רצון ומשמעת. כל אלו חשובים ביותר, אבל ללא ויראגיה אנו עלולים להיקלע ללולאה שבה השאיפות יזינו את האגו, וככל שנתקדם המטרה תתרחק מאתנו. במקום ליצור שקט ניצור הישגיות ועודף מוטיבציה. לכן פטנג'לי משלים את ה-אבהיאסה עם ויראגיה – הרפיה, ויתור, התכנסות, אי-היאחזות או אי-השתוקקות.

אימון מציג בהכרח דואליות: יש מטרה, אנחנו רוצים לתרגל כדי להשתנות, כדי להגיע למקום אחר. כלומר, יש הבדל בין המקום בו אנו מצויים לבין המקום אליו ברצוננו להגיע. אנחנו משתוקקים להצליח, להשיג ולכן מכוונים לעתיד. אבל מצב של שחרור הוא להיות בזמן הווה, הוא להיות עם המציאות כפי שהיא בדיוק בלי לרצות לשנות או להשיג משהו, בלי לחתור להימצא במקום אחר. ויראגיה או אי-השתוקקות היא הנדבך החסר המיישב דואליות זו. אי-השתוקקות היא יכולת לקבל את הדברים כפי שהם, מבלי לשאוף ליותר. לראות את השלמות והיופי של מה שיש, של הרגע הנוכחי בלי לרצות לשנות בלי לשאוף למטרות ששייכות לעתיד.

בפרק I פטנג'לי מגדיר אבהיאסה אבל לא מציע שום קווים מנחים או טכניקות. מדובר על מאמץ, על תשומת-לב ועל התמדה – זה מאפיין אימון, אבל אין פירוט של טכניקה כלשהי, אנחנו לא בדיוק יודעים מה לעשות במהלך האימון. נשאלת השאלה איזה סוג של מאמץ נדרש כאן?

התשובה מן הסתם היא שנדרש מאמץ כדי לייצב את התודעה. מאמץ כזה אינו בהכרח כרוך בזיעה. יתכן שתרגול נתפס אצל חלקנו כחזרה מכאנית על אותה פעולה שוב ושוב כדי לשכלל את היכולת. אבל גם כדי לשבת חצי שעה ללא תנועה נדרש מאמץ. זהו סוג אחר של מאמץ שהוא מנטאלי לא פחות מפיזי.

לאחר הסוטרות שעוסקות באמצעים, פטנג'לי פונה (החל מסוטרה I.17) להגדיר סוגים שונים של סאמדהי. ואז בסוטרה I.20 הוא מציג חמישה "ויטמינים"[2] שמסייעים לזכות בסאמדהי 'גבוה' (סאמדהי על-הכרתי), אלו הם: אמונה (shraddha), עוצמה (virya), זיכרון (smriti), השתקעות (samadhi) ותובנה רוחנית (prajna).

אמונה דרושה כדי לצאת למסע, אם לא נאמין שהדרך מובילה אותנו למקום טוב יותר, לא נצא לצעוד בה. עוצמה דרושה כדי לצעוד בדרך – יש צורך בכוח רצון עז כדי להתגבר על המכשולים שיצוצו ללא ספק בדרך, צריך נחישות כדי לדבוק בתרגול ולהתמיד בו. אמונה (שהראדה) ועוצמה (ויריאה) משלימות זו את זו. ממשילים את האמונה לאימא משום שהיא תומכת ומאפשרת לצאת למסע ואת העוצמה לאבא משום שהוא נותן את החוזק הדרוש.

זיכרון (סמריטי) מוזכר כאן במובן של היזכרות, לזכור לשים לב – הבעיה בכל תרגול היא היסח הדעת או השכחה: אנחנו מחליטים לתרגל, להתבונן, לשים לב, אבל שוכחים ומוצאים את עצמנו שוב ושוב שבויים בהרגלים הישנים. כדי להשתרר מההרגלים וההתניות צריך לפתח ריכוז ותשומת לב שתאפשר לזכור בכל רגע ורגע, את התרגול – על מזרון היוגה, או בכל פעילות. לשמור על תשומת-לב ונוכחות, ללא הסחות דעת (הסחת דעת היא סוג של שכחה).

שילוב של אמונה, עוצמה והתבוננות ממוקדת נותן ריכוז עמוק או סמאדהי. ומכאן נובעת תובנה רוחנית. אנו נחלצים מהתעתוע שמאפיין את תפיסת המציאות הרגילה שלנו. לכן: אמונה מביאה לכוח כביר, כוח מאפשר זיכרון עז שמאפשר מדיטציה שבאמצעותה מגיעים לחוכמה ולידע הרוחני.

בהמשך הפרק, פטנג'לי מדבר על המכשולים שמסיחים את הדעת (I.30,31), כמובן שפטנג'לי אינו מסתפק בפירוט המכשולים הצפויים למתרגל ולשואף הרוחני, אלא מציע דרכים שונות להתגבר על המכשולים  ולהבהיר את התודעה (chitta prasadanam). בסוטרות I.32-39 פטנג'לי מונה שמונה דרכים שונות לעשות זאת. אפשר להתפעל מרוחב הדעת של חכם זה ומהיכולת שלו להכיל דרכים שונות. אולם הדרכים השונות מוזכרות בקיצור נמרץ ועדיין אין לנו פירוט של מתודה, של דרך תרגול שתסייע לנו, האנשים הרגילים שלא זכו ב-סמאדהי מלידה, להשיג 'צ'יטה וריטי נירודהה' – או 'השקטה של תנודות התודעה'. זה הנושא של פרק 2.

 

פרק 2: מ-קְרִיָא יוגה ל-אשטנגה יוגה

פרק 2 נפתח בהצגת היוגה של הפעולה (קְרִיָא-יוגה) הקריא יוגה: הדרך בעלת שלושת הנדבכים, סוטרה II.1 היא:

tapah svadhyaya ishvara-pranidhana kriya-yogah

יוגה מעשית (קְרִיָא-יוגה) מורכבת מ-טָפָּס, סוואדהיה (לימוד עצמי) ו-אישוורה פראנידהנה (התמסרות לאל).

מעניין לציין את המעבר מהשניים (אבהיאסה, ויראגיה) לשלושה. זה תחילתו של תהליך של פירוק ופירוט שימשיך במהלך הפרק.

מהם טאפאס, סוואדהיה ו-אישוורה פראנידהנה?

 

טאפאס – להט התרגול, האש המטהרת

מקור המילה tapas הוא בשורש הסנסקריטי tap שפירושו 'לבשל'. האש (בסנסקריט, אגני) של תהליך הבישול מטהרת וגורמת לטרנספורמציה במזון. טאפאס מתורגם לעיתים לחום, ב"עץ היוגה" ב.ק.ס. איינגאר אומר כך:

"מהו טאפאס? טאפאס מתורגם לרוב כסיגוף, אך המשמעות האמיתית מבוטאת טוב יותר כתשוקה בוערת. זו תשוקה בוערת לנקות כל תא בגוף ובחושים, כך שהגוף והחושים יהיו תמיד טהורים ובריאים ולא יוותר מקום לאי-טוהר לחדור למערכת שלנו."

כדי לשנות הרגלים שאנחנו יודעים שהם מזיקים אנחנו צריכים כוח, יש ליצור התנגדות, והתנגדות זו יוצרת חיכוך שיוצר חום שמטהר, מחזק ומשנה אותנו – זהו טאפאס. טאפאס מבטא אפוא תכונה שנחוצה כדי לדבוק ב-אביהאסה.

בדתות הגדולות מוזכרים תרגולים שונים של ויתור כמו תעניות מזון או דיבור, שמיועדים לטהר את הגוף והמיינד (mind), לחזק את כוח הרצון וליצור שינוי פנימי (פארינמה). צום מאפשר להתבונן על ההרגלים שקשורים לדרך שבה אנו ניזונים ולהעריך את המזון כמשהו שאינו מובן מאליו. צום גם מאפשר ללמוד עד כמה המזון מהווה עבורנו, מעבר לצורך הבסיסי של הזנת הגוף, צורך חברתי ורגשי. עד כמה אנו מסתמכים על המזון לתחושת שביעות הרצון ואפילו להפגת שעמום ולבידור.

כאשר אנו נמנעים מדיבור מיותר אנחנו חוסכים אנרגיה ולא פולטים דברים שעלולים להזיק לאחרים או לנו. כל דרך רוחנית כוללת בתוכה צורות שונות של ריסון עצמי והתרחקות מהנאות החושים.

כאמור טאפאס מתורגם גם כסיגוף, סיגוף היא דרך לבניית אופי וכוח-רצון ולפנייה הרחק מהנאות החושים ומהבלי העולם הזה. אולם דרך הסיגוף היא גם מסוכנת. אנחנו עלולים להזיק לעצמנו, לפגוע בגוף או בנפש. הקדוש פרנציסקוס מאסיסי תרגל סיגופים קיצוניים במהלך כל חייו. ובסוף ימיו הוא התוודה בפני תלמידיו שהוא "abused this donkey" (והכוונה שהוא ניצל לרעה את גופו). גם הבודהה, לאחר שש שנים של סיגוף קיצוני גילה, על-ידי התבוננות בנגן קטרוס את דרך האמצע. הוא הבחין שכאשר הנגן מותח את המיתרים יותר מדי הם עלולים להיקרע, אולם כאשר הם מתוחים פחות מדי לא מופק צליל נקי. הפירוש של 'דרך האמצע' הוא שאנו פועלים בלי להיגרר אחרי תענוגות ובלי לשאוף להשביע כל תשוקה, אך באותו זמן גם לא נמנעים באופן קיצוני מכל דבר שהוא מהנה ומשמח.

מתרגלי יוגה נזקקים ל-טאפאס כל בוקר כדי לצאת מהמיטה ולפרוש את המזרון (אומרים שזוהי ה-אסנה הקשה ביותר…). אולם היבט פחות ברור של טאפאס הוא הכנות והאמיתיות שאנו צריכים כדי לצאת משגרת תרגול שגויה ומהרגלי תרגול מזיקים. לדוגמה, יתכן שאסנות מסוימות, או צורות תרגול מסוימות שאנו נמשכים אחריהן הן מזיקות למערכת הפסיכו-פיזית שלנו. יתכן שקל לנו לבצע אסנות מסוימות, אך אנחנו יודעים שדווקא אסנות אחרות, שהן קשות לנו יותר, דרושות באמת להתפתחות שלנו. במקרה זה טאפאס הוא שינוי הרגלי התרגול שלנו, שינוי שעלול להיות קשה. לרע המזל, אנשים היפראקטיביים נמשכים לתרגול נמרץ בשעה שהם זקוקים לתרגול מרגיע ואילו אנשים איטיים, כבדים, מופנמים או דיכאוניים עשויים להימשך לתרגול שקט, אך למעשה זקוקים לתרגול מעורר ומנער. סביר להניח שתכונות כמו אובססיביות, הישגיות, עצלות, קיבעון וכו' שמאפיינות אותנו יאפיינו גם את צורת התרגול שנפתח. תרגול כזה לא רק שיחזק את הנטיות שלנו אלא הוא עלול להוליך לפגיעות ובסופו של דבר למחלה ברמה כלשהי (פיזית, נפשית או רוחנית).

כדי ליצור שינוי נדרשים, בנוסף ללהט, גם התבוננות ולימוד עצמי. זה המקום שבו נכנס המרכיב השני של הקריא-יוגה.

סוואדהיאיה – המראה המשקפת

פטנג'לי מגדיר את ההשפעות של תרגול סוואדהיאיה בסוטרה II.44:

svadhyayat ishtadevata samprayogah

בתרגום חופשי: חזור לעצמך; גלה את האלוהי שבתוכך

מקור המילה סוואדהיאיה הוא בקידומת הפועל adhi שפירושה 'לקראת'. הפועל adhyaya פירושו 'לנוע לקראת'. sva הוא כינוי הגוף הרפלקסיבי שפירושו 'עצמי' או 'שלי'. פירוש המילה סוואדהיאיה הוא אפוא 'לנוע לקראת עצמי', 'לחזור למקור', וכדומה.

טאפאס מכין אותנו לסוואדהיאיה משום שהוא מטהר אותנו ומפתח כוח-רצון ונחישות. סוואדהיאיה פירושה להסתכל לתוך עצמנו. לבצע רפלקציה עמוקה על פעולותינו. פירוש הדבר הוא לחדור דרך המסך של התדמית העצמית ולגלות מה מסתתר מאחוריו. לגלות את האמת על עצמנו, מהן הסיבות האמיתיות לפעולותינו? מהם המניעים העמוקים שלנו? איפה אנחנו תקועים? ממה אנחנו נמנעים ומדוע?

באופן קלאסי, סוואדהיאיה הוא מונח טכני שפירושו לימוד ושינון של מאנטרות או טקסטים מקודשים. הרעיון הוא שלימוד של טקסטים מקודשים כמו התנ"ך, הבהגווד-גיטה, סוטרות היוגה וכו' מספק תובנה לעומקו של המצב האנושי, וכך, מאפשר להכיר את עצמנו טוב יותר.

כאשר אנחנו מתרגלים עם איכות זו של התבוננות עצמית או רלפקציה אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו. ללמוד על ההשקפות והגישות שעומדות ביסוד ההתנהגות שלנו, ועל-ידי הבנה זו לשנות את השקפתנו ואת גישתנו לחיים. סוואדהיאיה פירושו לשאול את עצמנו שאלות כמו: האם אני נמצא במקום הנכון בזמן הנכון? היכן אני עכשיו ולאן אני חותר? מהן השאיפות שלי? האם אני מתכחש לעצמי ומדוע? האם אני מתחמק מהתמודדויות קשות אך בלתי נמנעות ובכך יוצר סבל? מהן העדיפויות שלי בחיים? מהי האחריות שלי? התבוננות מסוג זה יכולה לחלץ אותנו משקיעה בשגרה אוטומאטית של פעילות ללא מודעות.

לא תמיד קל להתמודד עם שאלות אלו כי האמת על עצמנו היא לא תמיד קלה. לשם כך יש לפתח סאטיה – גישה כנה ואמיתית (ראו בהמשך, כחלק מה-אשטנגה יוגה). למשל, אחד מגורמי הסבל שמונה פטנג'לי בפרק 2 היא אבהיניוושה – ההיצמדות לקיום הביולוגי או פחד המוות. איך פחד המוות שמצוי ברקע של התודעה של כולנו מנהל אותנו? האם יתכן שזה המקור להתמכרויות שלנו (לכוח, כסף, עישון, שתייה, אוכל, סקס, עבודה וכו')?

טאפאס דרוש כדי לפתח עוצמה כך שנוכל להתמודד עם שאלות כאלו, ולטפל בהן, אולם ללא סוואדהיאיה, גם הטאפאס עצמו יכול להפוך לסוג של התמכרות. ללא רפלקציה לא תהיה התקדמות אמיתית בחיינו.

אחת הדרכים הטובות ללמוד על עצמנו היא באמצעות יחסינו עם אנשים קרובים. קשה מאוד להסתיר היבטים של אישיותנו מאנשים קרובים כמו בני-זוג, הורים, ילדים, חברים קרובים או תלמידים. אם נתבונן כיצד אנשים מגיבים אלינו נוכל ללמוד על עצמנו ועל הדרך שבה אנו פועלים. נוכל לראות את כל הנוירוזות שלנו, את כל הקטנוניות והאנוכיות שלנו, אבל גם, באותו זמן נלמד על הפוטנציאל הרוחני הגלום בנו – גם זה הוא חלק ממה שאנחנו.

כל פעולה שנעשית מתוך תשומת-לב היא הזדמנות ללימוד. ההיבטים של ה-קריא-יוגה קשורים אלו באלו. האנרגיה הנדרשת כדי לפעול היא טאפאס, אבל פעולה ללא רפלקציה לא תוביל אותנו לשום יעד חיובי. מעניין להיזכר בסוטרה I.14 שבה פטנג'לי אומר שהאימון יכה שורש רק כאשר יעשה בתשומת-לב. כלומר, הפעולה והרפלקציה (או שיקוף הפעולה בתודעה) צריכים להתבצע בד בבד – טאפאס ו-סוואדהיאיה שלובים זה בזה.

טאפאס ו-סוואדהיאיה דרושים גם בכל רגע ורגע, במהלך התרגול כאשר חסרה התלהבות או מוטיבציה (טאפאס) או כאשר חסרים התבוננות והפנמה, התרגול יוצא מאיזון. אי אפשר להגיד שנתרגל קודם טאפאס ורק בהמשך נגיע ל-סוואדהיאיה, בדרך זו, התרגול עלול להיות פוגעני. בכל רגע ורגע צריך למצוא איזון נכון של ההנעה עם הרפלקציה – זו המשמעות האמיתית של טאפאס ו-סוואדהיאיה.

אישוורה פראנידהנה

פתח את ליבך, היה אדון לנפשך. סוטרות היוגה II.45

הרכיב השלישי של ה-קריא-יוגה הוא אישוורה פראנידהנה – התמסרות לאל. פטנג'לי לא הציע תיאולוגיה של אלוהות מסוימת, אלא ניתוח פסיכולוגי מעמיק של הפוטנציאל הטרנספורמטיבי הטמון בפתיחת המיינד והלב לאלוהי. בסוטרות היוגה אישוורה מתואר כישות נטולת סבל, וכמקור כל הידע ולא כאל הבורא כפי שהוא בדתות המסורתיות. אישוורה מסמל את האלוהות החיה בליבו של כל אחד מאיתנו, ללא קשר לאמונתו הדתית.

המילה פראנידהנה שמתורגמת באופן טכני כהתמסרות פירושה המילולי הוא הכרה עמוקה בזה אשר מקיים אותנו ונותן משמעות לכל רובדי חיינו. זו סוג של אמונה פנימית במובן של המקום שבו אנו שמים את ליבנו. ההכרה בכך שהאל מצוי בכל אחד, בכל דבר ובכל מצב. זו ההכרה במסתורין המופלא של כל הקיום והכרת תודה עמוקה על עצם קיומם של חיינו, על כל ה"יש" הגדול שנולדנו לתוכו, על כך שאנחנו יכולים לחיות, לנשום ולהרגיש. כל אלו אינם מובנים מאליהם.

אם טאפאס יכול להתפרש כ:"היה נחוש" וסוואדהיאיה כ:"היה רפקלטיבי" הרי שאישוורה פראנידהנה פירושו: "היה ענו" – הכר במגבלות שלך. ענווה זו פירושה הכרה בכך שאנו מוגבלים ואיננו יכולים לשלוט על הכול, ומכך הצורך לוותר, להתמסר לכל מה שהחיים יביאו לנו. זה בניגוד לגישה של "אני ואפסי עוד" שמאפיינת את רובנו, רוב הזמן.

אישוורה פראנידהנה פירושה לראות מעבר לתחושת החשיבות העצמית והמרכזיות שאנו מייחסים לעצמנו, מעבר למאוויינו ולסבלותינו. זה מציע גם אפשרות של הכרה בחולשותינו ובמוגבלויותינו מה שמאפשר יכולת למחול על משוגותינו וחטאינו. זו אמונה פנימית עמוקה באפשרות שלנו להשתחרר מסבל ולממש את יעודנו כבני-אדם. הקדושים הקדומים אמרו שכאשר איכות זו נטועה בליבנו, כל פעולותינו נעשות כהקדשה, אנו מוסרים את פירות פעולותינו מבלי לצפות לתמורה או לרווח אישי.

אישוורה פראנידהנה הוא באופן עמוק, היחס שלנו למשהו גבוה יותר שנמצא מעבר לנו, ההכרה בכך שהאגו אינו חזות הכול. זה יכול להתבטא באמונה באל או בהכרה בערכים אציליים כמו נדיבות, אהבה וחמלה. זו האפשרות להשתחרר מהעריצות של החשיבות העצמית בין אם היא באה לידי ביטוי כיוהרה וגאווה או כרחמים עצמים והערכה עצמית ירודה (גם זה יכול להיות ביטוי של אגו).

גישה כזו מאפשרת לנו לחיות בפשטות ולשמוח במתנות הפשוטות של החיים, ביופי של הטבע, ובהערכה ובכבוד לאחינו בני האדם. אם נבסס רוח זו כיסוד לתרגול שלנו, אז לבטח "נכנס לזרם" (כמו שאומרים הבודהיסטים) שיוליך אותנו לנהר שיחזיר אותנו לאוקיינוס שממנו כולנו באנו.

 

בהרצאה שנשא ב.ק.ס איינגאר ב"חג הגורו" המסורתי (Gurupurnima)[3] הוא התייחס לקריא-יוגה כך:

"טאפאס נועד לכיבוש ה-אהמקארה (האגו) ויש לבצעו באינטנסיביות ובהשראה מלאה (inspiration) ואילו סוואדהיאיה יש לבצע מתוך תשומת-לב מלאה. תשומת הלב מאזנת את ההשראה. השראת יתר היא מזיקה. טאפאס ללא סוואדהיאיה מנפח את האגו. בעוד ש-סוואדהיאיה מעניקה  את הידע להבנת ה'אני' האמיתי – הנשמה שבתוככם. חוכמה מגיעה כאשר האני (I-ness) מוכר כישות נפרדת מהנשמה (soul). הסאדהקה נע מחוכמה זו לקראת אישוורה פראנידהנה. הוא מוסר את האני שלו לנשמה העילאית האוניברסאלית. העצמי הסופי (self עם s קטנה, או בסנסקריט jivatma) מתמסר ומתמוסס בתוך העצמי הטהור האינסופי (Self עם S רישית). אישוורה הוא האל ו-פראנידהנה פירושו התמסרות או מדיטציה דתית עמוקה. ה-אהמקארה צריך אפוא להתמסר. אז ה-אוידיא (אי הידיעה) נעלמת ו-וידיא (הידיעה) זורחת. […]

טאפאס,  סוואדהיאיה -ואישוורה פראנידהנה פותחים אופק חדש שמוליך לקראת ואירגיה (ויתור, התכנסות). לא ניתן להגיע ל-ואירגיה ע"י לבישת בגדים כתומים. ואירגיה היא איכות. ואירגיה היא כניעה והתמסרות של האגו. ראגה (raga) פירושה היאחזות או היצמדות (attachment). וי (vi) מציין שלילה. ואירגיה היא שלילה של ההיאחזות. כאשר האגו התמסר לחלוטין, זוהי פסגת הניתוק (detachment) – מצב של אי-השתוקקות מוחלטת. טאפאס מיועד לכיבוש גונת הטאמס (tamoguna), סוואדהיאיה לכיבוש גונת ה-ראג'אס, ו-אישוורה פראנידהנה לכיבוש גונת ה-סאטווה. […]

מהיום והלאה תתרגלו טאפאס ו-סוואדהיאיה בדרך כזו ש-הסדהנא (התרגול הרוחני) שלכם יוליך לאישוורה פראנידהנה. אישוורה פראנידהנה היא בהקטי, נתיב ההתמסרות. ב-בקטהי אין חציצות. הכול הוא אחד. כולם מוקדשים. כולם הם משרתי האל."

קְרִיָא-יוגה מול שלושת נתיבי היוגה

שלושת הנתיבים המסורתיים (או המארגות) של היוגה: קארמה, ניאנה ובהקטי מקובלות כדרכים להגיע למטרת היוגה שהיא איחוד עם המהות הרוחנית שבתוכנו.

קארמה יוגה היא יוגה של פעולה, של שירות לא אנוכי, פעולה שלא למען רווח. שיכחת האגו באמצעות הקדשת כל פעולה לטובתם של אחרים.

ניאנה יוגה היא היוגה של הלימוד הרוחני. לימוד שנועד לענות על שאלת השאלות: "מי אני?". החכמים אומרים שמציאת תשובה לשאלה זו מגלה חוכמה עמוקה לגבי טבע הקיום שלנו.

בהקטי יוגה היא היוגה של האהבה וההתמסרות או הדבקות. ה-בהקטין (הדבק) שוכח את עצמו ואת צרכיו האינדיבידואליים על-ידי התמזגות עם הנשגב, עם הקיום המוחלט. הכוח שמניע את ההתמזגות הזאת הוא אהבה אוניברסאלית.

הדמיון בין ה-קריא-יוגה לשלושת הנתיבים הוא ברור. ב.ק.ס איינגאר כותב בספר "עץ היוגה" כך:

"טאפאס הנו … קארמה יוגה, היוגה של הפעולה, משום שהתשוקה הבוערת לשמור כל חלק נקי מחייבת אותנו לפעול.

סוואדהיאיה – לימוד העצמי מעור הגוף עד ליבת ההוויה. זה ידוע כ-ניאנה יוגה – היוגה של ההבחנה הרוחנית.

לבסוף, אישוַרה פראנידהנה היא בהקטי יוגה, היוגה של ההתמסרות. כשאתם מגיעים, באמצעות תרגול, לרמה גבוהה של תבונה, ותבונה בשלה זו גורמת לכם לאבד את זהות העצמי, אתם נעשים אחד עם האל, משום שאתם מתמסרים אליו. זוהי אישוורה פראנידהנה, מסירת פירות פעולותינו ורצונותינו לאל."

קְרִיָא-יוגה ואשטנגה יוגה

כאמור, בהמשך פרק 2, פטנג'לי מציג את היוגה בת שמונה האיברים, ה-אשטנגה יוגה. בסוטרה II.29 הוא מונה את שמונת האיברים:

yama niyama asana pranayama pratyahara dharana dhyana samadhi ashtau angani

שמונת איברי היוגה הם יָמָה (כללי התנהגות בסיסיים), נִיָמָה (כללי התנהגות נוספים), אָסָנָה (תנוחות יוגיות), פְּרָאנָאיָאמָה (תרגילי נשימה), פְּרָטְיָאהָארָה (התנתקות החושים), דְהָארָנָא (ריכוז), דְהְיָאנָה (מדיטציה) וסָמָאדְהִי (המצב המדיטטיבי העליון)

 

לא נעמיק כאן בהסבר שמונת איברי היוגה, רק נציין ששלושת נדבכי ה-קְרִיָא-יוגה מצויים בתוך האיבר השני של ה-אשטנגה יוגה, נִיָמָה. סוטרה II.33 מפרטת רכיבים אלו כך:

shaucha santosha tapah svadhyaya ishvarapranidhana niyamah

(חמשת מרכיבי) הנִיָמָה הם התנקות (שָאוּצָ'ה), שביעות-רצון (סָנְטוֹשָה), טָפָּס, סוואדהיאיה ו-אישוורה פראנידהנה.

אפשר לראות ששלושת הרכיבים האחרונים של הנימה זהים בדיוק לקריא-יוגה.

ה-אשטנגה יוגה היא מסגרת כוללת שמכילה את ההיבטים המוכרים יותר של היוגה, דהיינו אסנה ופראנאיאמה, וכן את הפירות העמוקים והפנימיים של היוגה: דהיאנה וסמאדהי. אבל על כך במקום אחר.

 

מקורות:

"עץ היוגה" ב.ק.ס. איינגאר, הוצאת אסנה, 2008

Guru – Beacon of Light and Wisdom, in: Astadala Yagamala, Vol. 3, B.K.S. Iyengar, Allied Publishers, 2002

Kriya Yoga: Transformation through Practice – A Western Perspective, G. Kraftsow; in Iyengar, The Yoga master, Ed. K. Busia, Shambhala, 2007

[1] מרבית תרגומי הסוטרות לקוחים מתוך תרגומו של ד"ר דני רוה בספרו "חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי"

[2] השימוש במטפורה של ויטמינים לקוח מ- ב.ק.ס. איינגאר

[3] הרצאה זו פורסמה ב- Astadala Yagamala Vol 3

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *