מרכיבי האסנה – לפי פרשנט איינגאר

מרכיבי תרגול האסנות

מאת: איל שפרוני

לתרגול האסנות יש אפקטים מיידים שכל תלמיד מתחיל מרגיש אפילו בשיעור הראשון. זו הסיבה שכולנו התחלנו לתרגל וזו הסיבה שאנו ממשיכים בדרך זו ושואפים להתקדם ולהעמיק בה. אולם, בשלב כלשהו, יחד עם התחושות והחוויות שהתרגול מעניק לנו, שומה עלינו לעצור ולשאול מהו בדיוק תרגול של אסנה, ממה הוא מורכב ומה המהות של רכיביו. לפי פראשנט איינגאר, אסנה מורכבת מארבעה רכיבים: גוף, נשימה, חושים ונפש (או מיינד – mind), במטבע לשון אפשר לכנות את שלושת המרכיבים העיקריים: "גופנפשימה". מרבים להדגיש ולעסוק באפקטים הגופניים של האסנות ותוך כדי כך שוכחים את המרכיבים העיקריים. כדי לאזן מגמה כללית זו פראשנט בהוראתו ובמסריו מתרכז במכוון דווקא ברכיבים האחרים, ובעיקר בנשימה ובמיינד וכמעט שאינו מתייחס למרכיב הגופני של האסנות.

בהשראת השעורים של פראשנט כפי שחוויתי אותם בביקוריי בפונה, אדון כאן בקצרה במסרים העיקריים שלו בהקשר זה ואסבירם לפי מיטב (ומגבלות) הבנתי.

לפי פראשנט, הנשימה היא מרכיב מרכזי באסנה; כלי עיקרי. אין לתאר אסנה ללא התייחסות לאיכות הנשימה ולשימוש בה. פראשנט חוזר ומדגיש שתיאורים טכניים כמו אלו שניתנים לרוב בשיעורי אסנות  או בספרים (לרבות ב"אור על היוגה" עצמו!) אינם מתארים אסנות במלוא מובן המילה משום שהם מתרכזים רק בטכניקות הגופניות, בעוד שאסנה היא הרבה מעבר לכך.

שימוש מיומן בנשימה מאפשר להרגיש את האסנה מבפנים, לחדור לעומק. הנשימה יכולה לשמש כדי להפעיל את הגוף והמיינד, וגם כדי ללמד את הגוף והמיינד על האסנה. תלמידים ומתרגלים שאינם מתחילים צריכים לשלוט היטב בשימושי הנשימה (תלמידים מתחילים לא יכולים לעשות זאת משום שהם עדיין עסוקים בהשתלטות על הטכניקות הבסיסיות). בשלב לא מאוחר במהלך לימוד הנושא, צריך לפתח יכולת להשתמש בנשימה באופן מגוון ומיומן. אפשר להשתמש בנשימה כדי להרגיש ולהפעיל אזורים שונים בגוף, בעת ביצוע האסנה יש להשתמש בנשימות ממוקדות המוגבלות לאזורים נתונים בגוף. בהקשר זה יש חשיבות מרכזית להכרת חמשת ה"אווירים החיוניים" (בסנסקריט: Pancha Vayus; באנגלית: vital winds). הפאנצ'ה וואיוס הם: אפנה (באזור האגן והבטן התחתונה), סאמנה (באזור הבטן העליונה, מהטבור ועד הסרעפת), פראנה (באזור החזה. הכוונה כאן למושג הפרטיקולארי שנכתב באנגלית prana, בניגוד לפראנה כאנרגיה קוסמית הנכתבת עם P גדולה: Prana), אודנה (באזור הצוואר והראש) ו-ויאנה (בכל הגוף, מורגשת בעיקר בצידי הגוף). מיקוד הנשימה לכל אחד מחמשת האזורים הללו יסייע לחוש אותם ולהפעיל אותם. כך המתרגל יוכל להתחיל להתאמן בשליטה בחמשת ה"אווירים החיוניים" שהם הצורות שהאנרגיה הקוסמית המכונה, פראנה (עם P גדולה), מקבלת בתוך גוף האדם.

בתרגול האסנה יש לנשום בדרכים שונות ומגוונות: לנשום כדי ליצור פוטנציה, כדי לעורר את כוח-הרצון, כדי ליצור הפנמה, כדי להגביר את הרגישות, כדי ליצור אינטראקציה בין רכיבי התנוחה וכוי"ב. יש ללמוד את השפעת הנשימה על התנוחה, ההשפעות ההדדיות הקיימות בין הנשימה לגוף ובין הנשימה למיינד. לשם כך ההנחיה "נשמו רגיל" (breathe normally) שניתנת למתחילים על-מנת שלא יעצרו את נשימתם, איננה נכונה. יש לנשום בצורה היפר-נורמאלית; לעיתים קרובות יש לנשוף יותר ויותר עד לריקון מלא של הריאות, או לחילופין לשאוף יותר ויותר עד למילוי מלא של הריאות. לעיתים יש לעצור את הנשימה אחרי נשיפה מלאה, או אחרי שאיפה מלאה. יש לשאוף או לנשוף עם 'תוספות' (increments), כלומר, לשאוף ואז לשאוף עוד קצת, ואז עוד קצת, עד שהשאיפה תושלם (ובאופן דומה לגבי הנשיפה). יש ללמוד את האיכות של פעולה בתנוחה תחת ההתניות הבאות: i) במהלך הנשיפה, ii) במהלך השאיפה, iii) בעצירה שאחרי נשיפה מלאה או iv) בעצירה שאחרי שאיפה מלאה. כל סוג כזה של הפעלה יוצר אפקטים שונים על רכיבי הגוף והמיינד של האסנה.

יש ללמוד את המעודנות של הנשימה ולפתח אינטימיות של תחושה והתבוננות; להגביר את המעורבות וההשתתפות שלנו בתנוחה. הנשימה הרי מתרחשת כל הזמן וגם בעת תרגול האסנה, אולם עד כמה אנו מודעים לתהליך הנשימה? עד כמה אנחנו יכולים לנצל את הנשימה ככלי לעבודה הפנימית שהיא מהות התרגול? הנשימה היא כלי רב-תכליתי, אפשר להשתמש בה כמו בכלי פניאומאטי רב עוצמה או כמו במברשת עדינה שמאפשרת להבריש או לעסות מבפנים את איברי הגוף. יש ללמוד כיצד להגביר את החדירה והחלחול של הנשימה, להשוות נשימה לרקמות קשות (עצמות) עם נשימה לרקמות רבות (שרירים, עור), נשימה לראש, לאיברי החושים ולחלקי גוף אחרים. יש להתנסות בצורות שונות של נשימה מעודנת וגם בנשימה חדה. בשלבים התחלתיים של התרגול, לצורך הפעלה וחימום יש לנשום נשימות נמרצות וממוקדות כדי לעורר את הגוף לפעילות, בהמשך צריך ללמוד איך לעדן את הנשימה ובעת שהייה ממושכת באסנה יש מקום לתרגל נשימות חלקות, מעגליות, רכות ורצופות. יש מגוון רחב של אופני נשימה ויש לרכוש מיומנות בכולן. פרשנט אומר שתלמיד היוגה צריך להיות מומחה ומיומן בשימוש בנשימה; הוא צריך להיות: "breath-smith ו-mind-smith" על משקל: goldsmith (צורף). כשם שהצורף מומחה בסוגים שונים של זהב ובשימוש בהם, כך עלינו להיות מומחים בתחום ההתמחות שלנו שהוא לא רק הגוף, אלא גם הנשימה והמיינד.

צריך ללמוד לפתח אינטגרציה של הגופנפשימה. בפעילות רגילה בחיי יומיום אין בהכרח אינטגרציה. למשל, אנו מסוגלים לעשות פעולה מוטורית כמו נהיגה ובאותו זמן לחשוב על משהו אחר. הנשימה מתרחשת לרוב בצורה מכאנית ואוטומטית לגמרי. בחיי יומיום אין משתמשים בגוף או בנשימה כדי לעבוד על המיינד; למשל כאשר המיינד באיכות הטמאס (עמום או קהה, מתנגד לשינוי לא נלהב וכו') מנסים לשנות מצב זה ע"י דיבורים וכו', אבל בטכניקה היוגית, אפשר להשתמש בפעולות הגוף והנשימה כדי לשנות מצב מיינד כזה; יש חשיבות רבה למה שעושים בעצם הירך! לאופן שבו מותחים את הרגליים באסנה, לדרך שבה נושמים למען מטרה כמו פתיחת בית-החזה, זה יכול להוציא את המיינד מהמצב הטמאסי.

יש ללמוד לעשות שימוש אמנותי בנשימה. האמנות היא כלי שיכול להשרות כל מצב רגשי. קשה להשיג אפקטים כאלו בצורה ישירה, מורה לא יכול להגיד בכיתה: "תהיו שלווים", ולצפות שזה יקרה, זה לא יעבוד. אבל יצירה אמנותית, מוזיקה, ציור, ספרות, יכולים ליצור מצב רגשי נתון. אי אפשר ליצור מצב של התרגשות ע"י פקודה חיצונית, אבל אפשר לספר סיפור שיעורר התרגשות. לכן לשימוש האמנותי יש עוצמה גדולה. צריך ללמוד להשתמש בנשימה באופן כזה, זו התנייה מסוימת על הנשימה. הנשימה יכולה להיות מלאה יותר או פחות, רצופה או מקוטעת, ממוקדת או מפוזרת. אפשר להשתמש בה כבמברשת של צייר. להשתמש בסוגי strokes שונים. לנשום באופן גרפי כדי ליצור צורות שונות כמו חרוט, חרוט הפוך שלד של דג, ספיראלה לאורך, ספיראלה לרוחב, מזרקה, מטרייה וצורות שונות אחרות (לב, פרחים, צבעים שונים). הגוף ישמש כמו לוח-ציור (canvas) בשביל הנשימה והנשימה תצייר על הגוף והעל המיינד ציורים שונים.

בחלק מהשיעורים פראשנט מדגיש את התפקיד החשוב של הקריות (הפעלות) והבנדהות (נעילות, חסימות אנרגטיות). לעבודה עם מולהה בנדהה ואודיינה בנדהה תוך כדי התנוחות יש אפקטים אנרגטיים מרחיקי לכת. במערב חושבים שהמיינד ממוקם בעיקר במוח. לדברי פרשנט, במזרח מבינים שהמיינד ממוקם בעיקר באזור הבטן, כי שם יש שלוש צ'קרות. לכן כשעובדים על אודיינה בנדהה, זה לא רק עבודה על איברי הבטן, אלא בעיקר על המיינד.

קשה לבטא במילים את ההשפעות המדויקות של הנשימה על התנוחה גם בגלל המעודנות של השפעות אלו (והמגבלות של השפה) אבל בעיקר משום שהן מן הסתם אישיות ביותר ותלויות בגורמים משתנים ורבים. לכן התרגול הוא כל-כך אישי. לימוד אסנות בכיתה הוא רק שלב מכין לתרגול האישי. יש להתייחס לתרגול כאל זירת מחקר שבה נכנסים ל"מעבדה" כדי ללמוד את כל ההשפעות השונות. זהו שדה מחקר רחב משום שמספר התנוחות הוא גדול ומספר הצירופים והתמורות של אפשרויות הנשימה השונות ושילובן עם הדרכים השונות להפעיל את הגוף בתנוחה הוא אינסופי.

תרגול כזה הוא לימוד. על-פי-רב, אנו מדגישים את היבט ה"עשייה" של האסנה. אנחנו עסוקים בשאלות כמו: איזה אסנות עשיתי היום? איך עשיתי אותם? האם הצלחתי או לא? האם התקדמתי? האם עבדתי על הכתפיים/אגן/רגליים? כו'. אנו מרוכזים בעשייה הגופנית ומתוך זה שוכחים שהעיסוק החשוב הוא בשאלות כמו: מה למדתי בתרגול? איך למדתי? איך התרגול משפיע עלי? מהן התגובות הפנימיות לפעולות החיצוניות? מהם ההשפעות על המיינד? כיצד התרגול מקרב אותי למטרות היוגה?

פרשנט חוזר ומדגיש שהתרגול הוא שדה לימוד ומחקר ולא רק זירה של עשייה; היבט הלימוד וההתבוננות חשוב יותר מהיבט העשייה.

בכיתה, או בתרגול קבוצתי יהיה נוכח תמיד הגורם החברתי. אם נבחן את עצמנו בכנות מלאה נראה שקשה לנו להשתחרר לחלוטין מהצורך להרשים את הסובבים או את המורה. הרצון להצטיין, להרשים לעורר התפעלות מושרש בנו עמוק. בתרגול במסגרת קבוצתית תהיה תמיד חשיבות לצורה החיצונית ולהישג החיצוני. זו אינה אווירה נאותה למחקר כן ואמיתי של המרכיבים העמוקים של האסנה. מחקר כזה מחייב להתרכז באופן מלא בתחושות הפנימיות ולא בצורה החיצונית של התנוחה.

מה אפשר ללמוד מהנשימה? מהי מהות של הנשימה בהשוואה לשאר רכיבי התנוחה?

פראשנט טוען כי הנשימה היא טהורה ורוחנית הרבה יותר ממערכת הגופנפש. לגוף ולמיינד יש נטיות, הם כפופים למשיכות ודחיות; לגוף יש צרכים רבים והוא סובל מכל אי-נוחות (חום, קור, עייפות וכו'), המיינד הוא תזזיתי וקופץ תדיר בין תחושות של עונג וכאב, שמחה ודכדוך, הנאה ותסכול וכיו"ב – לנשימה אין נטיות כאלו. לגוף ולמיינד יש בעיות, מחלות, קשיים – לנשימה אין כאלו. לגוף ולמיינד יש מוצא, מקור, מעמד, לאום, מין, אמונה וכו' – לנשימה אין כאלו. הגוף והמיינד מתעייפים וצריכים לנוח, לצאת לחופשה – הנשימה לא מתעייפת וכאשר היא כן מתעייפת עקב שימוש לא נכון, היא מתאוששת מייד עם עוזבים אותה לנפשה לכמה דקות (ופשוט נושמים נשימות אוטומאטיות ולא רצוניות).

חלקים שונים בגוף ובמיינד דוחים זה את זה, למשל, יכול להיות שהשכל יהיה עוין כלפי הרגש, או להפך. יכול להיות שהמיינד יהיה מאוכזב מהגוף וכו', אבל את הנשימה תמיד מקבלים בברכה, בעונג ובהוקרה. לנשימה אין גיל, לגופנפש יש, הנשימה תמיד רעננה וחדשה. הנשימה איננה אישית: היא באה משום מקום והולכת לשום מקום. למערכת הגופנפש אנו מתקשרים, אנו נוטים להיאחז בתכונות של מערכת זו ולנכס אותן לעצמנו. לנשימה יש איכות קלילה ולא דביקה.

אחת ההגדרות שמובאת בבהגווד-גיטה ליוגה היא ש"יוגה היא מיומנות בפעולה". מה פירוש מיומנות בפעולה? הבהגווד-גיטה משיבה שפירוש הדבר לפעול מבלי להיקשר לפירות הפעולה. לפעול פעולה טהורה מבלי לצפות לרווח. פעולה כזו אינה מוכתמת ע"י הנטיות של האגו. פעולה נכונה מגיבה תמיד באופן מדויק ונכון למציאות העכשווית. אין כללים מוכנים של "פעולה נכונה" משום שהיא לגמרי תלויה במצב ובהקשר. למשל, אין כללים מדויקים של נהיגה נכונה. כיצד לנהוג תלוי במצב הכביש, בתנאי הראות, בעומס וכו', יש להיות קשוב לכל הגורמים האלו ולהגיב בזריזות ובמיומנות. הנשימה יודעת לפעול בדיוק כך: היא מתאימה את עצמה באופן מדויק ומושלם לצרכי הגוף. מנגנון הנשימה של הגוף מכיל מערכות בקרה ומשוב שפועלות באופן לא מודע, אבל מיומן ומדויק. לכן, התבוננות בנשימה יכולה ללמד אותנו כל-כך הרבה.

אנחנו רוצים שהמיינד שלנו יהיה טרנסצנדנטי, שיהיה נטול משיכות ודחיות, אבל הטבע של המיינד הוא לא כזה, לכן אנחנו נופלים כל פעם חזרה לקרקע המציאות. אבל, הנשימה היא טהורה והמקור שלה הוא קוסמי. אין לה מאפיינים ארציים. לכן לנשימה יש תפקיד מכריע ביוגה. היא צריכה להרים את הגופנפש לרמה שלה. היא כמו מורה מסטר שצריך ללמד תלמידים לא מתקדמים (כמו שפטנג'לי יבוא ללמד אותנו…) לכן צריך להשתמש בנשימה על הגופנפש כדי להעלותם לרמה רוחנית גבוהה יותר.

המיינד שלנו נתון להשפעות, לתשוקות, לגרביטציות, למשיכות ולדחיות והוא נוטה להיות לא יוגי. הוא מוחצן ותזזיתי. התרגול שלנו צריך ליצור טרנספורמציה במיינד כדי להביאו למצב יוגי (סאטווי). פראשנט מגדיר את המצב היוגי כמצב ניטרלי, טהור, רענן, שלוו, מופנם, מעודן, נאצל, מדיטטבי וכיו"ב. תכונות אלו צריכות להישאר איתנו ולא להופיע רק בתרגול ולהיעלם ברגע שאנו יוצאים חזרה לחיים. איך תרגול האסנות יכול לפתח איכויות מנטאליות כאלו? איך אנחנו יכולים לפתח במיינד תכונות רצויות כמו: יציבות, עמידות, איזון, כוח-רצון, התמדה, סבלנות, סובלנות, רגישות, שלווה, עדינות, הקשבה, התבוננות, הפנמה, שוויון-נפש, ראיה מאוזנת, שמחה, מוסריות, רגישות אסתטית, כנות, חמלה, יכולת נתינה, התלהבות, חריצות וכו' וכו'. האם אנחנו מקדישים מחשבה לפיתוח סגולות אלו? האם אנחנו לומדים אילו תנוחות או סדרות של תנוחות ואילו אופני ביצוע יסייעו לפתח את כל אחת מהתכונות הרצויות הללו?

האתגר בתרגול האסנות הוא גדול, אין זו התעמלות והפעלה של הגוף בלבד, יש פה עבודה על כל מרכיבי האישיות, יש פה לימוד מעמיק של התודעה שלנו, יש פה הזדמנות ליצירת טרנספורמציה חיובית. אל לנו לעשות שימוש לא ראוי בכלי רב-ערך ועוצמתי זה!

 

עלינו להציג לעצמנו שאלות כמו: מהי מטרת התרגול? כיצד התרגול משתלב במטרות הרוחניות של היוגה? מה מקום שלב האסנה בתוך האשטנגה יוגה?

אנשים בעלי אופי חלש, כאלו שנוטים לרָצות, שקשה להם להגיד "לא", שצריכים להיות תמיד "בסדר" צריכים לתרגל תנוחות עמידה וכפיפות לאחור כדי לבנות אופי, כוח-רצון ואישיות חזקה.

אנשים חסרי מוטיבציה, מדוכדכים ופסימיים צריכים לתרגל כפיפות לאחור. הם צריכים לתרגל את כל התנוחות באופן דינאמי.

אנשים גאוותנים או אלו שנוטים לשתלטנות, אלו שמרוכזים בעצמם והנוטים לפעלתנות-יתר צריכים לתרגל תנוחות הפוכות, ולהתרכז בכפיפות לפנים שמפתחות הפנמה, שקט וענווה.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *