הכריכה של הספר "נשימה"

נשימה – סיכום הספר של ג'ימס נסטור

הספר Breath של James Nestor שיצא במקור ב-2020, תורגם לעברית ב-2023. זהו ספר שהוא גם מסע ריפוי אישי של המחבר, שסבל מבעיות נשימה במשך שנים רבות וגם מחקר חובק עולם על התפקוד החיוני, ולדעתו, הפחות נחקר, של הנשימה. בסוף הספר יש מראי מקום רבים למחקרים שמאששים את הטענות שחלקן מהפכניות, שהספר מביא.

הטענה המרכזית של המחבר היא שאנשים בזמננו לא נושמים נכון ודבר זה פוגע בבריאות. לנשימה מרכיב מרכזי וחיוני בבריאותנו וברווחתנו, והיא איננה פעולה סתמית פסיבית, אלא משהו שצריך לבצע בצורה נכונה. בממוצע אנחנו נושמים במהלך החיים 670 מיליון נשימות. בכל נשימה אנו שואפים 25 סקטיליון (250 עם 20 אפסים אחריו) מולקולות ואנו עושים זאת 25 אלף פעם ביום. – כדאי לדעת איך להשתמש בנשימות האלו בצורה האופטימלית.

בגלל חשיבות הנושא והרלבנטיות שלו ליוגה, החלטתי להגיש לכם סיכום קצר של הספר. בסיכום הכנסתי מספרי עמודים שמתייחסים לספר בעברית.

חלק ראשון: הניסוי

הספר נפתח בתיאור ניסוי שערכו המחבר, ואדם נוסף בשם אולסון, ושבו השוו נשימה מהאף עם נשימה מהפה. במשך 10 ימים השניים נשמו מהפה בלבד (עם נחיריים חסומים); במהלך ימים אלו חוקר (מסטנפורד) בשם נאייק, מדד פרמטרים פיזיולוגיים שונים, כמו בדיקות גזים, סימני דלקת, רמות הורמונים, ריח, ותפקודי ריאות. אותו פרוטוקול הופעל גם בעשרת הימים הבאים, בהם נשמו הנבדקים מהאף בלבד.

מתוארים השפעות שליליות רבות של הנשימה מהפה, חלק סובייקטיביות – הרגשה רעה) וחלק אובייקטיביות: למשל, בשלב הנשימה מהפה, היקף הנחירות של המחבר גדל ב- 4,820 אחוז, והיו לו בממוצע 25 אירועי אפניאה חסימתית (Obstructive Sleep Apnea). הוא גם התעורר יותר במהלך הלילה כדי לתת שתן. שינה מקוטעת גורמת לכליות להפריש יותר נוזלים, יוצרת תחושת צמא וצורך מוגבר להשתין.

נחירות ודום נשימה בשינה עלולים להוביל להפרעת קשב, לבעיות ריכוז, לסוכרת, לחץ דם גבוה, סרטן ועוד. לדעת המחבר, שום מידה של נחירות אינה תקינה.

בנוסף, כפי שהתגלה גם בניסוי על קופי רזוס, נשימה מהפה גורמת לצמיחת הפנים כלפי מטה, היצרות של קשת השיניים ופיות פעורים. מחקר אחר גילה כי חולדות שנאלצו לנשום מהפה פיתחו תאי מוח מעטים יותר, ונדרש להם זמן כפול ביחס לקבוצת בקרה, כדי למצוא את דרכן במבוך.

תיאור הניסוי חוזר במהלך הספר ומלווה אותו; המחבר מתאר כיצד הנשימה מהאף משפרת את כל הפרמטרים שנבדקו, את תפקודי הלב-ריאות וגורמת להרגשה כללית טובה בהרבה. במהלך עשרת הימים של הנשימה דרך האף, לחץ הדם הסיסטולי שלו ירד מ-142 ל-124 ומדד השתנות הדופק גדל ביותר מ-150%, ורמות הפחמן הדו-חמצני עלו בכ-30%.

חלק שני: האמנות והמדע האבודים של הנשימה

3. אף

החלק השני של הספר מתקדם לפי הפרקים: "אף", "נשיפה", "לאט", "פחות" ו"לעיסה". החלק השלישי שנקרא נשימה+ ומתוארות בו טכניקות מיוחדות של נשימה היפר-נורמלית.

בפרק "אף" (עמ' 55) מתוארים יתרונות הנשימה מהאף. לאף נודעת חשיבות מכרעת מפני שהוא מנקה את האוויר, מחמם אותו ומלחלח אותו להקלת הספיגה. רובנו יודעים את זה. אבל מרבית האנשים לא מודעים לתפקיד של האף בבעיות כגון הפרעות זקפה וכיצד הוא משמש טריגר להורמונים וכימיקלים רבים שמורידים את לחץ הדם ומקלים על העיכול. נשימה מהאף מגיבה לשלבי מחזור הווסת, מווסתת את הדופק, פותחת כלי דם בבהונות ומאחסנת זיכרונות.

נשימה חילופית

השיווה סווארודאיה (טקסט טנטרי מלפני 1300 שנה) מתאר כיצד נחיר אחד נפתח והשני נסגר לסירוגין במשך היום. מחקרים מודרניים מצא כי מערות האף הימנית והשמאלית פועלות כמו מערת מיזוג, אוורור, תוך בקרה של הטמפרטורה ולחץ הדם והזנת המוח בכימיקלים שנועדו לשנות מצבי רוח, רגשות ומצבי שינה (עמ' 57).

הנחיר הימני הוא דוושת גז, הוא מאיץ את הסירקולציה, מחמם את הגוף ומעלה את רמות הקורטיזול (הורמון סטרואידי שמשפיע על המטבוליזם, מעלה את רמת הגלוקוז בדם ועוד), לחץ הדם והדופק. זה קורה מפני שנשימה מהנחיר הימני מעוררת את מערכת העצבים הסימפתטית.

לשאיפה מהנחיר השמאלי יש השפעה הפוכה: היא מעין בלם. הנחיר השמאלי קשור למערכת העצבים הפאראסימפתטית. נשימה מהנחיר השמאלי מסיטה את זרימת הדם לצד הנגדי של קליפת המוח הקדם-מצחית, לאזור שמשפיע על חשיבה יצירתית וממלא תפקיד בגיבוש הפשטות מנטליות והיווצרות רגשות שליליים. במחקר על אישה סכיזופרנית (עמ' 57 למטה)  נמצא כי דומיננטיות משמעותית של הנחיר השמאלי גורמת לגירוי יתר של "החלק היצירתי" בצד הימני של המוח וכך עלול לגרום לדמיון להשתולל.

הגוף מתפקד בצורה היעילה ביותר כששתי המערכות במצב של איזון, בתנועה קצובה בין פעולה למנוחה, בין חזיון בהקיץ לחשיבה הגיונית. כאן מוזכר תרגיל טיהור הנאדים – נאדי שודהאנה.

קונכיות האף, הרירית וחנקן חמצני

קונכיות האף (Concha) הן שש עצמות דמויות מבוך שמתחילות בפתח הנחיריים ומסתיימות ממש מתחת לעיניים. קונכיות האף עשירות מאוד בכלי דם בגדלים שונים, בבלוטות לימפה ובלוטות להפרשת ריר האף. לרקמות הללו תכונות כיווץ והתרחבות, שאין שני להן, למעט באיברי המין. הן מהוות אחוז נכבד ביותר מרקמת האף המחממת, המריירת, החשה, המלחלחת והמסננת של האף. על ידי הסדרת מעברי האוויר הצרים, דואגות הקונכיות לכך שהאוויר הנשאף יבוא במגע עם מקסימום שטח של רקמת האף הייחודית הזו.

הרירית של האף נמצאת כל הזמן בתנועה ומתקדמת יותר מס"מ בדקה, אוספת פסולת שנשאפה דרך האף ומשנעת אותה במורד הגרון לקיבה, שבה היא מעוקרת ע"י מיצי הקיבה ומסולקת דרך המעיים. המסוע הזה נדחף ע"י שערות הנקראות סיליות או ריסים. הריסים המיקרוסקופיים מתנודדים בקצב של 16 פעימות בשנייה, ויוצרים תנועת גל שמשנע את הרירית.

הסינוסים משחררים פרץ של ניטריק אוקסיד (חנקן חמצני) (עמ' 65), מולקולה שממלאת תפקיד חיוני בהגברת הסירקולציה של חמצן ושינועו לתאים. תפקוד המערכת החיסונית, המשקל, מחזור הדם, מצב הרוח והתפקוד המיני כולם עשויים להיות מושפעים מאוד מכמות הניטריק אוקסיד בגוף (ויאגרה פועלת באמצעות שחרור ניטריק אוקסיד לדם). נשימה מהאף יכולה להגדיל את אספקת גז זה פי שישה וכך אפשר לספוג בכ-18% יותר חמצן מאפשר בנשימה מהפה. חוקר בשם ברהן אמר כי סכירת הפה באגד מדבק עזרה למטופל שלו, בן חמש, להתגבר על ADHD.

הרפתקן, צייר וסופר בשם ג'ורג' קטלין (Catlin) ערך במהלך המאה ה-10 מסעות חקר במערב ארה"ב, ובהם הוא תיעד את חיי האמריקנים הילדים. הוא התרשם מהבריאות הקורנת, השיניים המושלמת ומבנה הפנים הגדלות קדימה, שנובעים לטענתו מהרגל הנשימה מהאף שמוקנה לילידים אלו מילדות. הוא מתאר כיצד האימהות הקפידו לסגור את שפתי התינוק בתום כל האכלה. הם הסבירו שנשימה דרך הפה מחלישה את כוחו של הגוף מעוותת את הפנים ויוצרת מתח ומחלות, בעוד שנשימה דרך האף שומרת על חוזק הגוף ויפי הפנים ומונעת מחלות.

4. נשיפה

הפרק על האף הוסיף לי מידע, וחיזק, אך לא לגמרי חידש, את התחושה האינטואיטיבית שיש לי על חשיבות הנשימה מהאף, אבל הפרקים הבאים מביאים מסרים שיכולים להיראות מפתיעים, אם כי בהרהור שני, עולים יפה בקנה אחד עם תרגול של פראנאיאמה. פרקים אלו מתארים לפי סדר את חשיבות הנשיפה, הנשימה האיטית (לאט) ונשימה מועטה יותר (פחות).

הפרק "נשיפה" נפתח בתיאור החשיבות של קיבולת הריאות: "מחקר שאסף נתונים מ-5200 נבדקים על פני 20 שנה גילה כי האינדיקטור החזק ביותר לתוחלת החיים אינו גנטיקה, תזונה או היקף הפעילות היומית, אלא קיבולת הריאות. יכולתנו לנשום נשימות מלאות היא "מדד לקיבולת החיים, פשוטו כמשמעו".

באופן טבעי, נפח הריאות יורד עם הגיל. בין גיל 30 ל-50 הריאות מאבדות 12% מקיבולתן, ועד גיל 80, מאבדים 30%. אולם אפשר לשמור ואף להגדיל את קיבולת הריאות ע"י מתיחות ותרגילי נשימה. צוללים חופשיים מגדילים את נפח הריאות באופן בולט.

בהמשך מתואר הקשר בין נשימה ליציבה ומסופר כיצד אישה בשם קתרינה שסבלה מעקמת חריפה, ריפאה את עצמה באמצעות תרגילי נשימה ולאחר מכן יישמה את השיטה שפיתחה כדי לרפא מאות נשים שסבלו מעקמת באמצעות נשימה בלבד.

"מה שצורת הגוף תלויה בו הוא נשימה (צ'י) ומה שנשימה נסמכת עליו הוא צורה" , גורס פתגם סיני עתיק. "כשהנשימה מושלמת, הצורה מושלמת."

כאן (עמ' 74) מגיעה הטענה ש"המפתח לנשימה, להרחבת הריאות ולחיים הארוכים שבאים עימה מצוי בקצה השני של התהליך. הוא טמון בכוחה הטרנספורמטיבי של נשיפה מלאה".

במצב רגיל, הדם בגופנו משלים מחזור שלם בדקה, או 7500 ליטר דם בממוצע יומי. זה נחוץ לאספקת דם מחומצן לתאים ולסילוק הפסולת מהם. מהירות ועוצמת הסירקולציה מושפעות מהלחץ בחזה. בית החזה הוא משאבה שמזרימה דם והכוח המניע אותה הוא הסרעפת שמתכווצת כ-50,000 פעמים ביום.

מתואר מרפא בשם סטאו (Carl Stough) שעבד עם חולי נפחת וגם עם ספורטאים ולימד אותם על חשיבות הנשיפה והצליח לשפר את הביצועים שלהם.

5. לאט

הטענה בפרק זה היא שכמות הפחמן הדו-חמצני בגופנו חשובה והיא בד"כ נמוכה מדי, אולסון (השותף במחקר הנשימה מהאף) טוען טענה שנשמעת אבסורדית: "שאיפת כמויות קטנות יותר של אוויר והכלת כמות גדולה יותר של פחמן הדו-חמצני בזרם הדם יכולה להגדיל את רמת החמצן ברקמות הגוף (עמ' 86)."

הוא אומר ש"לא משנה מה קצב הנשימה, לגוף תמיד יהיה מספיק חמצן, מה שהגוף צריך בשביל לתפקד כהלכה איננו נשימות מהירות או עמוקות יותר, אלא פחמן דו-חמצני!"

 

תזכורת: הנשימה מופעלת בגוף לא ע"י כמות החמצן, אלא ע"י כמות הפחמן הדו-חמצני. כאשר יש ריכוז גבוה יחסית של CO2 בדם, המוח שולח הוראה לסרעפת ולשרירים הבין צלעיים להתכווץ.

חוקר באוניברסיטת ייל בשם הנדרסון (Yandell Henderson) שערך ניסויים בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, גילה שלגוף בריא, אין בנשימת יתר או בשאיפת חמצן טהור שום תועלת ושום השפעה על אספקת החמצן לרקמות, והיא אפילו עלולה להביא למצב של מחסור בחמצן. הוא הגיע למסקנה ש"פחמן דו-חמצני הוא ההורמון העיקרי בגוף כולו; הוא היחיד שמיוצר בכל רקמה בגוף ואשר קרוב לוודאי פועל על כל איבר. למעשה, פחמן דו-חמצני הוא מרכיב יסודי יותר של החומר החי מחמצן".

כאשר אנחנו נושמים בקצב נורמלי, ריאותינו קולטות רק רבע מן החמצן הזמין באוויר. הרוב ננשף בחזרה. כשאנו נושמים נשימות ארוכות יותר, אנו מאפשרים לריאות לספוק יותר חמצן בפחות נשימות. (עמ' 94).

תפילות ומנטרות של תרבויות שונות הן באורך של 5-6 שניות. למשל המנטה הבודהיסטית "אום מאני פאדמה אום".

במחקר מ-2001 על נבדקים שדיקלמו מנטרה וכן מחזור תפילות נוצרי, התגלה שמספר הנשימות בממוצע בכל מחזור היה "כמעט בדיוק" זהה, 5.5 נשימות לדקה. כל אימת שהנבדקים נשמו בדפוס הנשימה האיטי הזה, גברה זרימת הדם למוח ומערכות הגוף נכנסו למצב של לכידות, שבו תפקודי הלב, מחזור הדם ומערכת העצבים מתואמים לרמת יעילות מרבית. כאשר חזרו הנבדקים לנשימה או דיבור ספונטניים, האינטגרציה של המערכות הללו הלכה והתפוגגה (עמ' 96).

עשר שנים מאוחר יותר, שני פרופסורים ורופאים מניו יורק, הגיעו למסקנה ש"מקצב הנשימה היעיל ביותר היה … שאיפות שאורכן 5.5 שניות כשלאחריהן נשיפות באותו אורך, שמסתכמות כמעט 5.5 נשימות בדקה. בספר שפורסם ב-2012 הם מתארים את התוצאות המדהימות של התרגול הזה.

גם אם מתרגלים נשימה כזו רק חמש או עשר דקות ביום משיגים תוצאות מרחיקת לכת."

6. פחות

הפרק הזה מממשיך להפתיע וטוען שרובנו נושמים יותר מדי. התיקון הוא לנשום פחות! יוגים מאמנים את עצמם להקטין את כמות האוויר שהם צורכים במנוחה, לא להגדיל אותה. רופאים סיניים לפני אלפיים שנה יעצו להגביל את הנשימה ל-13,500 נשימות ביום שהן 9.5 נשימות בדקה.

ריאות של אדם מבוגר מסוגלות להכיל בממוצע 4 עד 6 ליטר של אוויר. גם אם ננשום בקצב של 5.5 נשימות לדקה עדיין נוכל לנשום בקלות כמות אוויר הגדולה פי שניים מזו הנחוצה לנו. המפתח לנשימה אופטימלית, וליתרונות בריאותיים שקשורים אליה, לסיבולת ולאריכות הימים שהיא מביאה איתה, הוא לשאוף ולנשוף מספר קטן יותר של פעמים בנפח קטן יותר. "לנשום, אבל לנשום פחות" (עמ' 99). הנשימה המושלמת היא: לנשום 5.5 נשימות לדקה, סך של 5.5 ליטרים אוויר (ראו עמ' 219 למטה).

ה'נביא' של ה"פחות" היה פולמונאוט רוסי בשם בוטייקו שפעל במאה ה-20. הוא מצא (עמ' 105) שחולים שסבלו מאסתמה, יתר לחץ דם ושאר מחלות, נשמו בעקביות יותר מדי.

במחקר משנת 2014 מדדו חוקים בראשות ד"ר אלישה מורט את תפקודי הריאות של 120 חולי אסתמה. במשך 4 שבועות הם הקפידו לשמור את רמות הפחמן הדו-חמצני בגופם בשיעור בריא של 5.5%. כשחלה ירידה ברמת הגז, הם נשמו פחות עד שהרמה שבה ועלתה. כעבור חודש תסמיני האסתמה נעלמו או פחתו בצורה ניכרת. (עמ' 113)

חוקר בשם פקמן (עמ' 115) הסביר שכאשר נושמים יותר מדי, פולטים יותר פחמן דו-חמצני, ורמת ה-pH בדם עולה לתחום בסיסי יותר. כשנושמים לאט יותר ומחזיקים יותר פחמן דו-חמצני בפנים, רמת ה-pH יורדת והדם נעשה יותר חומצי. כמעט כל תפקודי התאים בגוף מתרחשים בדם ברמת pH של 7.4, הנקודה האופטימלית שלנו בין בסיסיות לחומציות. כאשר סוטים ממנה, הגוף עושה מאמצים להחזיר אליה. אולם, לאורך זמן המאמצים האלו, להחזיר את ערך ה-pH לרמה לעיל, פוגעים בבריאות.

"חיי היוגי אינם נמדדים במספר ימיו, אלא במספר נשימותיו" כתב בק"ס איינגאר. קראתי בעבר שהיוגים אומרים שלכל אדם יש כמות קצובה של נשימות שינשום בחייו, ככל שננשום לאט יותר, כך יתארכו החיים.

7. לעיסה

מתברר שיש קשר בין לעיסה לנתיבי האוויר, לנשימה ולכן לבריאות שלנו. חוקר בשם פרייס השווה את מצב השיניים, נתיבי האוויר והבריאות של אוכלוסיות ברחבי העולם. הוא בדק קהילות של ילדים שצרכו תזונה מסורתית, מול כאלו שעברו לתזונה מודרנית מתועשת. הוא מצא כי כאשר הוחלפה התזונה של הלקטים-ציידים שכוללת שורשים, בשר ציד וכו', בתזונה מודרנית מעובדת, חלה עלייה של יותר מפי 10 בחורים בשיניים, בשיניים עקומות ובנתיבי אוויר חסומים, מה שגורם לבריאות לקויה באופן כללי (עמ' 126).

מחסור בוויטמינים יכול להסביר מדוע סובלים מחורים בשיניים ומדוע העצמות נחלשות, אך לא את התהליכים הפתאומיים של הצטמקות הפה וחסימת נתיבי האוויר שמאפיינת חברות מודרניות.

מה שחסר בתזונה שלנו זה הלחץ הקבוע שמייצרת הלעיסה (עמ' 128). אבותינו הקדמונים לעסו במשך שעות ביום, כל יום.

קיימים ניסיונות שונים לפתור בעיה זו ולפתוח את נתיבי האוויר. מוצגות שיטות פשוטות ומיידיות, ניתוח לאף – מה שעלול לגרום לבעיות קשות ומכשירים אורתודנטיים שונים להרחבת חלל הפה.

מכשירים לפתיחת נתיבי האוויר

קיים מכשיר CPAP שמשגר פרצי אוויר דרך נתיבי האוויר החסומים אל הריאות (עמ' 134). מכשיר זה עוזר לסובלים מדום נשימה בשינה ברמה בינונית עד חמורה, אך אנשים רבים מתקשים להשתמש בו.

רופאי שיניים ואורתודנטים פיתחו מכשירים אורתודנטיים להרחבת הפה ולפתיחת נתיבי האוויר. מתוארים מכשירים שנקראים "מונובלוק", ו"ביובלוק" (עמ' 139).

בהמשך מסופר על רופא שיניים בשם בלפור שפיתח התקן הרחבה שנקרא "הומיאובלוק", שנראה כמו פלטה שמגרה את לחץ הלעיסה. מכשיר זה מחליף לעיסה של 3-4 שעות ביום ללעיסת עצמות וקליפת עץ כפי שעשו אבותינו הקדמונים.

קיימים תאי גזע שיכולים להפוך לתאים כלשהם, לפי צורך הגוף. ככל שלועסים יותר, כך משתחררים תאי גזע רבים יותר שיכולים לייצר עוד עצם לסת (עמ' 144). לעיסה משפרת לכן את צפיפות העצם של הלסת.

המחבר השתמש בפלטה של בלפור והוסיף, תוך שנה, 1658 ממ"ק (נפח של כ-5 מטבעות של סנט) של עצם חדשה בלחיים ובארובת העין הימנית. כן הוסיף 118 ממ"ק של עצם לאורך האף ו-178 לאורך הלסת העליונה.

בהערת שוליים כתוב שלא חייבים להשתמש בהומיאובלוק, אפשר פשוט ללעוס מזונות טבעיים קשים וגומי לעיסה.

חלק שלישי: נשימה+

בחלק זה מתוארות טכניקות נשימה שמצריכות מאמץ ואימון והן עשויות לעורר אי נוחות. אלו טכניקות קיצוניות למדי, לא של נשימה רגילה, אלא של נשימה היפר-נורמלית. המחבר טוען שכאשר מתרגלים טכניקות אלו מרצון ודוחפים את הגוף בצורה מודעת למצבים קיצוניים לזמן מוגבל, הן יכולות להיטיב עם הבריאות ולשפר את החיים. (עמ' 152 למעלה).

הסיכום של פרק זה יהיה קצר יותר.

נשימה היא יותר מהכנסת אוויר וחילופי גזים, מתברר שהיא משפיעה כמעט על כל איבר פנימי, מורה לו מתי להידלק ומתי לכבות. היא משפיעה על קצב הלב, לחץ הדם, העיכול, מצבי רוח, השקפות, מתי נרגיש עוררות ומתי בחילה. נשימה היא מתג ששולט על מערכת העצבים האוטונומית (עמ' 155).

כידוע המע' האוטונומית נחלקת לחלק פאראסימפתטי – "הזנה ורבייה" וסימפתטי – הילחם, ברח או קפא.

רבים מהעצבים הקשורים למערכת הפאראסימפתטית ממוקמים באונות הנמוכות של הריאות, וזו אחת הסיבות לכך שנשימות איטיות מרגיעות כל-כך (עמ' 155 למטה). לעומת זאת עצבים רבים של המערכת הסימפתטית פרושים בחלק העליון של הריאות. כאשר נושמים נשימות קצרות ומהירות, מפעילים מע' זו וזה מכניס את הגוף למצב חירום, כדי להתמודד עם סכנה  ואיום.

8. יותר מעת לעת

כאמור, הטכניקות של חלק זה אינן מהסוג האיטי והמתון ואינן מיועדות לכולם. חלקן חורגות הרבה מסוג הפראנאיאמה שאנחנו, בשיטת איינגאר מתרגלים, את חלקן האחר – כמו עצירות נשימה ממושכות,  או נשימות עמוקות ואיטיות, אנחנו כן מתרגלים.

טכניקות אלו מכניסת את הגוף לסטרס; הטענה היא שכאשר הגוף מתבודד עם תנאים קיצוניים, הוא מפתח עמידות וחסינות ומתחזק. בד"כ הטכניקות האלו נחשבות מזיקות ואף מסוכנות, אבל כאמור כאשר מתרגלים אותן מרצון, למשך זמן קצר, הן עשויות לשנות את החיים בצורה רדיקלית.

חלק מהטכניקות כרוכות בנשימה מהירה לאורך זמן, על מנת ליצור מצב של היפר ונטילציה – הצפה של הגוף בחמצן. אחרות כרוכות בנשימה איטית מאוד או עצירה של הנשימה למשך מספר דקות.

טכניקת הנשימה שנקראת בטיבטית טומו (Tummo) (אש פנימית בטיבטית) פותחה ע"י נזיר נודד בשם נרופה כדי לשרוד בקור המקפיא של ההימאליה. הרפתקנית בשם אלכסנדרה דויד-ניל שטיילה בהודו לבדה בראשית המאה ה-20 למדה והשתמשה בטכניקה זו וכתבה על כך ספר שנקרא My Journey to Lhasa.

פורג'ס שחקר במשך שנים את עצב הואגוס, עצב מרכזי במע' העצבים האוטונומית מצא שנשימה איטית מרגיעה למצב פאראסימפתטי. נשימה הפוכה, מהירה וכבדה מאוד מכניסה את הגוף למצב של סטרס. היא מלמדת אותנו לקבל במודע גישה למע' העצבים האוטונומית ולשלוט בה. ליצור במכוון מצב של סטרס כבד כדי שנוכל לכבות אותו ולהעביר את שאר הזמן ברגיעה ושיקום, הזנה ורבייה (עמ' 161).

חוקרים ואנתרופולוגים שנסעו להימלאיה דיווחו על נזירים שלבשו רק שכבת בגדים אחת וחיממו את עצמם במנזרי אבן צוננים ביום והמסו מעגלים בקרח סביב גופם העירום בלילה. חוקר בשם בנסון ערך מחקר מדעי של תופעה זו ופירסם את התוצאות המפתיעות בכתב העת Nature.

בשנות ה-2000 הולנדי בשם וים הוף (Wim Hof) השתמש בטכניקה זו להגיע להישגים מדהימים. הוא שהה כמעט שעתיים באמבט מלא קרח ובמשך עשור שבר 26 שיאי עולם. ב-2011 נערך ניסוי שבו הזריקו לזרועו רעלן בשם אנדוטוקסין, שלרוב גורם להקאות, כאבי ראש, חום ועוד. הוף נשם כמה עשרות נשימות טומו ולא הפגין שום סימנים חום או בחילה (עמ' 163 למטה). הטכניקה שלו מתוארת באופן  כללי בעמ' 167, אך יש גם הדרכות רבות ברשת.

בהמשך (עמ' 169) מוזכרת טכניקה נוספת של נשימה כבדה שנקראת נשימה הולוטרופית שפותחה ע"י פסיכיאטר צ'כי בשם סטניסלב גרוף. הוא טיפל בה בהצלחה בפסיכוטיים, מאי-דפרסיביים, סכיזופרניים, ועוד.

הטכניקות האלו מבוססות על צמצום זרימת החמצן למוח (עמ' 174). בדרך כלל זורמים דרך המוח כ-750 מ"ל דם בדקה. דקות ספורות של נשימה יתר עלולות לצמצם את הזרימה במוח ב-40%. זה ע"י נשיפת יותר פחמן דו-חמצני שגורם להיצרות כלי הדם. זה משגר אותות מצוקה לכל הגוף.

אין הסבר מלא מדוע ואיך נשימה כזו עוזרת לאנשים להתגבר על פוסט טראומה ועל בעיות נפשיות וכיצד היא משפרת את הבריאות והחוסן של אנשים בריאים, אך התוצאות מדברות בעד עצמן.

9. החזיקו

הפרק נפתח בתיאור של חלק המוח שנקרא אמיגדלה – חלק שעוזר לקבל החלטות, לעבד רגשות, וגם מאותת על איומים ומאתחל תגובת לחימה או בריחה. התברר בניסויים שזה לא המנגנון היחידי של תגובת הפחד. גם רמות גבוהות של פחמן דו-חמצני מעוררות חרדות.

כאמור, הצורך לנשום מופעל על-פי רמת ה- CO2באמצעות עצבים שנקראים כימורצפטורים.

לכימורצפטורים יש גמישות ואפשר להתאמן כדי להגדיל את הטווח. עובדה זו משמשת לטיפול בהפרעות חרדה באמצעות שאיפה של אוויר שמכיל כמויות גדולות יחסית – עד כדי 35% -של CO2.

הטענה שפחדים אינם רק בעיה מנטלית, יש להם גם מופע פיזי ויתכן שאפשר לטפל בהם ע"י אימון של הכימורצפטורים (עמ' 181).

פראנאיאמה עם עצירת נשימה מעלה את רמות הפחמן הדו-חמצני ועי"כ מגדילה את הטווח של הכימורצפטורים. זו גם עצה של מאסטר האין הגדול מסונג-שאן.

אנשים הסובלים מאנורקסיה או מחרדה או מהפרעות טורדניות-כפייתיות מתאפיינים בעקביות ברמות נמוכות יותר של פחמן דו-חמצני ומפחד גדול בהרבה לעצור את נשימתם. ע"י נשימה איטית יותר אפשר להעלות את רמות הפחמן הדו-חמצני וכך למנוע התקפי חרדה.

10. מהר, לאט וכלל לא

נזירים בטיבט מתרגלים גרסה עדינה של טומו שבה הם נושמים לאט ופחות ומצמצמים את הפעילות המטבולית בשיעורים של עד 64%. במצב כזה הם יכולים להעלות את טמפ' הגוף שלהם ולהישאר מהבילים בטמפרטורות שמתחת לאפס.

מושג הפראנה מתואר. בעמ' 200 מצוטט חוקר בשם אלברט סנט-ג'רג'י שניסה להציע הסבר מדעי לפראנה. הוא טען שככל שחומר חי יכול לצורך חמצן רב יותר, כך הוא צובר עוררות אלקטרונים רבה יותר, וכך נהיה "חי" יותר. כשחומר חי נמצא במצב פעיל ויכול לספוג ולהעביר אלקטרונים בצורה מבוקרת, הוא נשאר בריא (עמ' 202 למעלה). על-כן, כדי לשמור על בריאותן של רקמות הגוף יש להציף את גופנו בחמצן. נשימה איטית, מועטה יותר ודרך האף מאזנת את רמות גזי הנשימה בגוף ושולחת את מרב החמצן למרב הרקמות כדי שתאינו יזכו במידת העירור המרבית של האלקטרונים.

דה-רוזה, יוגי מברזיל, חקר טכניקות עתיקות של פראנאיאמה. מתוארות טכניקות של נשימה עמוקה, עצירת נשימה ובנדהות. מדובר על היתרונות של לנשום "עד הסוף פנימה ועד הסוף החוצה" (עמ' 209).

אפילוג

סיכום של מה למדנו.

נספח

מתוארות טכניקות נשימה שונות, גם של נשימה רגילה (אף, לאט, פחות) וגם של נשימה+ (כמו טומו או שיטת וים הוף).

 

 

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *