על אהימסא

השבוע שוחחנו קצת בשיעורים על העיקרון של אהימסא – אי אלימות, או אי פגיעה.

עקרון זה הוא למעשה ההתחלה של האשטנגה יוגה כי זהו העיקרון הראשון של האיבר הראשון (יאמה) משמונת איברי היוגה.

לכאורה כולנו רוצים לחיות ללא אלימות ומבלי לפגוע בעצמנו או בסובבים אותנו. אלא שמימוש מלא של אהימסא הוא קשה ודורש התבוננות מעמיקה ותרגול.

יש לזכור שהאינסטינקט ההישרדותי שלנו יכול לעמוד בסתירה לעקרון של אי פגיעה. הוויכוח בשאלה העקרונית האם "יצר לב האדם טוב מנעוריו" הוא עתיק ואפשר לראות כאן פנים רבות. האם תוקפנות ואלימות הכרחיים להישרדות, או שכפי שאמר מהטמה גנדי, אם כולם יקיימו את המימרה "שן תחת שן ועין תחת עין" נגיע עד מהרה לעולם של עיוורים (ואולי רק עיוורים מבחינה רוחנית מחזיקים בדעה של 'עין תחת עין'). יש מחקרים עדכניים רבים שמראים שאלטרואיזם אצל בע"ח הוא תכונה שדווקא מקדמת הישרדות.

אבל בואו נעזוב את הוויכוחים הפילוסופיים והגלובליים ונפנה להתבוננות; בשבוע שעבר ביקשתי מכם לבחון את השאלות הבאות:

  1. באיזה מצבים מנטאליים מתעורר הלך רוח של הימסה (פגיעה או תוקפנות)?
  2. מתי בתרגול או מחוצה לו אני נוטה לפגוע בעצמי?
  3. מהם המצבים והטריגרים ש'מביאים לנו את הסעיף' ויוצרים בתוכנו חרדה שיכולה להפוך לאלימות?
  4. מתי הזנחה יכולה אף היא להיות פגיעה?

בשיחות שערכנו בחלק מהשיעורים בשבוע שעבר עלו תובנות מעניינות. בחנו מצבי חיים שבהם יש פגיעה. התרגול מאפשר להתבונן וללמוד מצבים כאלו. למשל, אני עשוי להחליט לעשות תנוחה שמאתגרת את גבולות יכולתי, או לשהות בעמידת ראש מעבר ליכולת שלי. זו החלטה 'מהראש' שאינה מתחשבת ביכולת האמיתית של הגוף. אם בתרגול לא תהיה הקשבה כנה ליכולת האמיתית של הגוף לעשות את התנוחה אזי החלטה כזו עלולה לגרום לפגיעה.

אפשר להכליל ולומר שכל פעם שיש דרישה או ציפייה, מעצמי או מאחרים, עלולה להיווצר פגיעה. כאשר אני דורש משהו ממישהו אחר ומתנהל בצורה שלוחצת עליו לעמוד בדרישות או בציפיות שלי, בלי להתחשב ברצונות ובצרכים שלו, אני עלול ליצור פגיעה, משום שאני עלול לפגוע באוטונומיה וברצון החופשי של אותו אדם.

מאידך, ציפיות לפעמים יכולות להיות חיוביות אם הן יוצרות הנעה ומוטיבציה חיובית.

לכאורה, אם לא נתרגל לא נסתכן בפגיעה עצמית. אבל האם זה אמנם כך? האם אנחנו לא פוגעים בעצמנו מבלי משים בהרבה דרכים אחרות בחיי היומיום? התרגול יכול לשמש מעבדה שתעזור לנו לבחון את המצבים האלו, כך שגם ביומיום נוכל לזהות אותם ולהימנע מהם.

ומעבר לכך, הרי אנחנו מרגישים שהתרגול עושה לנו טוב, שהוא מחייה את הגוף והנפש. לוותר על תרגול שעושה כל-כך טוב זו גם פגיעה. גם הזנחה יכולה להיות פגיעה. איינגאר כותב על זה יפה ב"עץ היוגה" כאשר הוא מתאר שבמתיחה לא מאוזנת יש פגיעה כפולה: הצד שנמתח יתר על המידה נפגע ישירות, אבל הצד שנמתח פחות מדי נפגע בעקיפין, משום שמתיחת חסר פירושה שאיננו מזינים את תאי הגוף באותו צד כמו שראוי לעשות בתרגול יוגה.

שאלה מעניינת נוספת היא איך אני שומר על הגבולות שלי ולא מניח לאחרים לפגוע בי, מבלי להיות פוגעני?

אני חושב שאין תשובות מוחלטות לשאלות האלו ואני משאיר אותם להמשך התבוננות וחקירה. תרגול היוגה, בשיעורים ובעיקר בבית, הוא עוד הזדמנות להתבונן לתוך עצמנו ולבחון שאלות אלו.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *