על נתינה ויוגה

תרגול של נתינה (דאנה בסנסקריט) הוא חלק חשוב מהדרך היוגית, ומכל דרך רוחנית. בנתינה יש שמחה גדולה, השמחה של ההתחברות אל הזולת, של שבירת גבולות האגו המצמצם והמגביל. נתינה מתוך אהבה נובעת מביטחון בשפע ומתחושת החיבור והתלות ההדדית של כולנו – כל היצורים החיים על פני האדמה, זה בזה. נתינה כתרגול רוחני היא נתינה ללא חשבון וללא כוונת רווח כלשהו – לא בבחינת "שמור לי ואשמור לך", אלא נתינה לשם הנתינה, לשם השמחה שבנתינה, מתוך רצון לחלוק את השפע שבתוכנו עם האחרים.

הבהגווד-גיטה (טקסט הודי קלאסי) מדברת על סוגי נתינה:

"נתינה היא סאטווית (טהורה) כאשר היא ניתנת מהלב, לאדם הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון, וכאשר אין מצפים לדבר בתמורה. אולם כאשר נותנים מתוך ציפייה לתמורה, או בעבור רווח עתידי, או באי רצון, הנתינה היא רג'אסית – מטבע הלהיטות. ונתינה לאדם הלא נכון, בזמן לא מתאים ובמקום לא מתאים, או נתינה שאינה נובעת מהלב ונעשית מתוך גאוותנות, היא מתנה טמאסית – מטבע הבערות והעכירות" (ב.ג. פרק 17 פס' 20-22).

בפסוקים אלו בבהגווד-גיטה מופיעה שלוש פעמים המילה 'דאנה' – נתינה. הם מתייחסים לשלושת האיכויות (הגונות) שמרכיבות את הטבע החומרי כולו, ובתוכו גם אותנו בני האדם: צלילות או טוהר, להיטות ובערות או עכירות (או בסנסקריט: סאטווה, ראג'ס וטמאס). אולי בהזדמנות אחרת נרחיב על שלושת הגונות הללו, אך ברור מפסוקים אלו שמה שחשוב בנתינה היא כוונת הנותן ולא הנתינה עצמה.

גם מה שניתן לא חשוב: "מי אשר יציע לי במסירות עלה, פרח, פרי או מים, אקבל את המנחה אשר תוצע בדבקות, כי ליבו טהור." (ב.ג. פרק 9 פס' 26). כלומר, אם הנתינה נעשית מתוך כוונה טהורה, גם מתת של עלה, או אפילו מים מתקבלת בברכה.

נתינה מועלית על נס בהרבה מסורות רוחניות, לרבות היהדות. בספר "ברכות סבי" מספרת רחל נעמי רמן על סבה וכיצד הוא לימד אותה על ברכות, על נתינה ועל ריפוי. בקטע 'הדרך הנכונה' היא כותבת:

"בספר משנה תורה מתאר הרמב"ם שמונה רמות של צדקה או נתינה לזולת…" בהיות המחברת ילדה סבה ביאר לה סבה את הסוגיה הזו כך:

"ברמה השמינית והבסיסית ביותר של הנתינה, אדם קונה בצרות-עין מעיל לאיש רועד מקור שביקש את עזרתו. הוא נותן לו את המעיל בנוכחות אנשים ומצפה לתודות.

ברמה השביעית, האדם עושה אותו דבר מבלי לחכות לתודות.

ברמה השישית, האדם עושה זאת ברוחב לב מבלי לחכות לבקשת העזרה.

ברמה החמישית, האדם קונה ברוחב לב אבל נותן את המעיל לעני בסתר.

ברמה הרביעית, האדם נותן ברוחב לב ובסתר את מעילו שלו, ולא מעיל שקנה.

ברמה השלישית, האדם נותן ברוחב לב את מעילו שלו, במלי שהמקבל יודע מי הנותן. אולם האדם עצמו יודע מי חב לו תודה.

ברמה השנייה, הוא נותן את מעילו שלו בסתר. הוא אינו יודע למי, אבל המקבל יודע למי הוא חב תודה.

לבסוף, ברמה הראשונה והטהורה ביותר של נתינה לאחרים, האדם נותן ברוחב לב ובחשאי את מעילו שלו, והמקבל אינו יודע מי הנותן. אז הופכת הנתינה לביטוי טבעי של הטוב שבנו, ואנו נותנים באותה הפשטות שבה פרחים מדיפים את ניחוחם."

אכן מאלף! תוכלו לקרוא על זה עוד כאן.

הבודהיזם כולל תרגולים רבים של דאנה (נתינה); הדאלי לאמה מזכיר לנו כל יום (ואת זה אני מצטט ומתרגם מהזיכרון, ואני מקווה שכולכם יכולים לעשות זאת – כי זה מופיע בסטודיו):

"אנחנו אורחים על האדמה הזאת, אנו חיים תשעים או מאה שנה לכל היותר. במשך זמן זה עלינו לעשות משהו משמעותי עם חיינו, משהו טוב."

ומה משמעותי וטוב?

"אם תתרום לאושרם של אחרים תגלה את המטרה האמיתית, את המשמעות האמיתית של החיים."

כיצד תרגול היוגה שלנו בחיי היומיום קשור לנתינה?

כדי שנוכל לתת עלינו ראשית להיות מסוגלים לתת, שנית לדעת איך לתת ושלישית לרצות לתת.

תרגול היוגה יכול לעזור לנו בכל שלושת אלו.

התרגול מעניק לנו בריאות, מרץ, אנרגיה וחיוניות שמאפשרים לנו לתת. אדם חולה או חסר אנרגיה לא פנוי לתת לאחרים. גם אדם מוטרד, מודאג ושקוע בעצמו לא פנוי לנתינה. תרגול היוגה מאזן אותנו רגשית, מייצב ומחזק אותנו פיזית ומנטאלית ולכן מפנה כוחות לנתינה.

כמו שכתוב בבהגווד-גיטה, כדי לתת צריך לדעת איך, מתי ולמי לתת. תרגול היוגה יכול לסייע לנו לפתח רגישות וחוכמה, ראייה נכונה ויכולת להבין ללב הזולת. כאשר נהיה רגישים מספיק נדע מתי ובאיזה דרך לעזור ולתת למי שזקוק.

מתי נרצה לתת? כאשר אנחנו מלאים בטוב, כאשר אנחנו חשים שמחה והכרת תודה ורוצים לחלק את הטוב שיש לנו עם האחרים. תרגול היוגה ממלא את לבנו ואת נשמתנו בשמחה, אנו שמחים ומכירים תודה על מה שזכינו בו: על הנשימה, על מתנת החיים, על הכף של התרגול. ובאופן טבעי נרצה להעניק גם לאחרים שמחה כזו וניפתח לנתינה.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *