על סליחה, מחילה ויוגה

לכאורה, אין קשר בין המנהג היהודי של בקשת סליחה ביום הכיפורים, לבין יוגה, שהרי יוגה נתפסת כתרגול בודד ומופנם שמטרתו השחרור של היחיד. אולם, בחינה מעמיקה יותר של הסוגיה מראה שכל חברה מורכבת מפרטים ולכן יחסי האנוש בחברה תלויים במידת ההרמוניה והשלווה של כל אחד מהפרטים שבה. כדי שנוכל לסלוח, עלינו להסכים לוותר על כעסים ועל טינות שהצטברו בתוכנו – אחרת הסליחה תהיה רק מהפה ולחוץ.

כאשר מתרגלים יוגה יש הזדמנות להתבונן פנימה ולהיווכח בדברים שאנו אוחזים, ולא מוכנים לשחרר – זה ברמה הפיזית, הגופנית – מתח שרירי מיותר בתנוחה, וברמה המנטלית – משקעים, מתחים, כעסים שאנו נושאים עימנו, מזדהים איתם ולא מוכנים לוותר עליהם, או לעיתים אפילו לא מודעים להם.

כדי שנוכל באמת לסלוח לאחרים, עלינו ללמוד קודם לסלוח לעצמנו – חוסר יכולת לסלוח לאחרים מתבטא בכעס ובעוינות שמופנים כלפי חוץ, חוסר יכולת לסלוח לעצמנו מתבטא בכעס כלפי עצמנו וברגשי אשמה – שני אלו הם צדדים שונים של אותה המטבע. לכן התרגול הבודהיסטי שנקרא 'מטה' (metta ובסנסקריט maitri) – תרגול של נדיבות אוהבת, מתחיל באיחולים ובקשת הטוב כלפי עצמנו ורק לאחר מכן מרחיבים בהדרגה את האיחולים גם לאחרים. מורה הזן הויאטנמי תיק-נהאט-האן אומר: מה שעלינו לשאול את עצמנו הוא האם אנחנו מתרגלים אהבה עבור עצמנו, משום שלאהוב את עצמנו משמעו לאהוב את סביבתנו. אם אנחנו מסוגלים לאהוב את עצמנו, לטפח את עצמנו כהלכה, ולא להרעיל את עצמנו, אנו כבר מגנים על סביבתנו ומטפחים אותה. ברגע בו אנו מסוגלים לחייך, להביט בעצמנו בחמלה, עולמנו מתחיל להשתנות.

ביוגה, בתהליך של התבוננות אנחנו מגלים את הקשר שבין המתחים הפיזיים בגוף לבין המתחים המנטאליים, הכעסים, הטינות, משאלות הנקמה וכיו"ב. אנו רואים איך המצב הרגשי שלנו יוצר שינויים בגוף, ומתבטא בתחושות לא נעימות בגוף: כיווצים, דופק, נשימה לא סדירה ועוד עשרות תחושות אחרות. הצטברות של רגשות שליליים כאלו יוצרת כיווץ ומתח ברמה הפיזית ופוגעת בבריאותנו.

לסלוח לעצמנו אין פירושו להתכחש לאחריות שלנו על מעשינו, אלא להכיר בחוסר המושלמות שלנו – באפשרות שלנו, כבני אדם, לשגות. תהליך מלא של בקשת סליחה מתחיל בהכרה באחריות שלנו לטעות שעשינו ובהחלטה נחושה להשתדל לא לחזור על אותה הטעות. חרטה הינה רגש טוב כאשר אינה הופכת לאשמה, אלא לרצון להיטיב את דרכינו. רק כאשר נכיר את עצמנו היטב, את המשוגות, המוגבלויות והטעויות שלנו, יחד עם הטוב והסגולות הנפלאות שבנו, נוכל לסלוח לעצמנו באמת. רק כאשר נלמד לקבל את עצמנו, על כל התכונות האנושיות הלא מושלמות שלנו, נוכל לאהוב את עצמנו ואת האחרים. איש אינו מחוסן בפני שגיאות, אבל כאשר מכירים בהן ומודים בטעות שנעשתה, אפשר למצוא דרכים מועילות לתקן את הנזקים שנגרמו.

כאשר נכיר באופן עמוק את המוגבלויות שלנו עצמנו, נבין לעומק גם את המוגבלות של האחרים ונדע שבהיותם יצורים אנושיים כמונו, הם מועדים כמונו לשגות, וששגיאות כאלו עלולות לפגוע באחרים או בנו. כאשר נראה את עצמנו באופן בהיר, נוכל לראות את האנושי שבכל אחד. כאשר מכירים במוגבלות של מישהו אחר, משתחרר מיד הכעס כלפיו. ג'ק קורנפילד ממחיש זאת בסיפור הבא: "מישהו נתקל בך ברחוב ואתה מתרגז וצועק עליו: 'מה זה אתה עיוור? אתה לא רואה לאן אתה הולך?'. נניח שמתברר לך אח"כ שהאדם באמת עיוור, האם תמשיך לכעוס עליו, או תחוש חמלה כלפיו?".

לכן הדרך האמיתית לסליחה ולמחילה כלפי עצמנו או כלפי אחרים מתחילה בהתבוננות ובהיכרות מעמיקה של טבענו האנושי, שהוא ביסודו ובמהותו משותף לכל בני האדם. כאשר נקבל את האפשרות שלנו לשגות, נוכל להבין גם את השגיאות של האחרים וכאשר נקבל אחריות על השגיאות שלנו מבלי לפתח אשמה, נוכל לשחרר את הכעסים, לסלוח לאחרים מעומק הלב ולבקש מהם לסלוח לנו.

ונסיים בעוד אמרה של תיק-נהאט-האן שנשמעת כמעט כמו קואן (חידת זן) – אך תופסת את המשמעות הפסיכולוגית העמוקה של הסליחה: "סליחה היא הוויתור על התקווה לעבר טוב יותר".

כמה פשוט וכמה יפה! העבר לא יכול להיות טוב יותר מאשר הוא היה – הוא בלתי ניתן לשינוי. לכן התקווה לשנות אותו היא לא מציאותית ואין בה תועלת. אין טעם להתייסר באשמה או לטפח כעסים על מה שכבר עבר. מה שקרה, קרה, ואי אפשר לשנות.

אבל אפשר ואפשר ללמוד לקבל את מה שהיה ולסלוח. לסלוח ולמחול לעצמנו ולאחרים מתוך קבלה והבנה שכולנו לא מושלמים וכולנו שוגים, אבל התיקון תמיד אפשרי ותמיד קיים כאן ועכשיו.

לכן הייתי מוסיף גם ש"סליחה היא אפשרות לעתיד טוב יותר"!

אשמח לשמוע את דעתכם על הקואן הזה.

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *