על תרגול יוגה במעצר ושוויון-נפש

"Fixed in yoga do thy work, O Arjuna, abandoning attachment, with an even mind in success and failure, for evenness of mind is called yoga."

אלו מילותיו של קרישנה לארג'ונה בטקסט היוגי בהגווד-גיטה (2.48, לפי תרגום של Radhakrishnan).

איינגאר כתב ב"אור על החיים": "העולם מלא בתנועה. מה שהעולם צריך זה יותר תנועה מודעת, יותר פעולה." הוא הבחין בין תנועה לפעולה כך: "פעולה היא תנועה שנעשית עם אינטליגנציה." (עמ' 28).

למה יש כל-כך הרבה תנועה בעולם? בגלל חוסר שקט, בגלל האשליה שאם נזוז, דברים ישתפרו קשיים שאנו חווים בחיים ייעלמו. כשאנחנו חווים אי שקט או אי נוחות אנחנו זזים. זו יכולה להיות תנועה פיזית או מנטלית. רצון שמשהו אחר יקרה, אי הסכמה לקבל את המציאות כפי שהיא. זה קורה גם בחיים וגם בתרגול. בתנוחות שבהן נדרשת שהייה ממושכת, כמו תנוחות הפוכות, כפיפות לפנים ושאוואסנה, אנחנו חווים לעיתים אי-נוחות או חוסר שקט ואז חשים בצורך לזוז.

(זה לא שאסור לזוז בכלל, לפעמים צריך לתקן את התנוחה ולארגן אותה כך שתהיה נכונה יותר. אבל הרבה פעמים התנועה היא לא בגלל זה, אלא בגלל חוסר שקט, חוסר יכולת להישאר ביציבות במצב אחד). בחיים הרגילים אנחנו בתנועה בלתי פוסקת, אבל קורה שיכולת התנועה נשללת מאתנו, ואז אין לנו בררה, אלא להיות עם עצמנו ועם הרגשות שבתוכנו.

התנסות קיצונית כזו הייתה לי במעצר בנמל התעופה של פילדלפיה. לא הורשתי להיכנס לארה"ב ונאלצתי לשהות במעצר 15 שעות ארוכות, במצב נפשי קשה ביותר שלווה בתחושות מתחלפות של תסכול נוראי, אכזבה קיצונית, הלקאה עצמית, דאגה לחגית שהופרדה ממני, זעם, מרירות, חרדה ממה שצפוי לי, ומה לא… הטלפון הנייד נלקח ממני ויכולת התנועה נגזלה. בהתחלה אמנם פרשתי מזרון שהיה במזוודה ותרגלתי, עשיתי בעיקר כפיפות קדימה וזה עזר לי מאוד להירגע. אח"כ עשיתי עמידת ראש, אבל זה כבר היה יותר מדי – הגיע 'חוקר רע' שלא הרשה לי לתרגל, לא לדבר עם שכני למעצר ואפילו לא לקרוא ספר. נותרתי עם עצמי ועם התחושות הקשות ,שעות ארוכות שלא היה לי איך למלא אותן. חוויה מטלטלת… המהירות שבה אתה הופך מאורח מכובד, מורה ליוגה שהזמינו אותו להעביר סדנאות, לעציר עברין היא מסחררת ואתה חש חוסר אונים וחוסר שליטה מוחלט. איזה שיעור יוגה מאלף!

יש בחיים רגעים נעימים, של הצלחה, שמחה וסיפוק אבל החיים מזמנים לנו גם מצבים אחרים, מצבים קשים שאנחנו לא בוחרים ואפילו לא מסכימים לשהות בהם. העניין הוא שאף אחד לא שואל אותנו… אנחנו מותנים לרצות אך ורק את הנעים, המשמח והמענג, אבל המציאות היא פשוט לא כזאת. היא מזמנת לנו מידה שווה פחות או יותר של עונג וכאב, הצלחה וכישלון, רווח והפסד ושבח וקלון. כל בן אנוש חווה את התהפוכות האלו. שינויים אלו הם בלתי נמנעים, הם חלק מהחוויה של להיות חי.

הבהגווד-גיטה מגדירה יוגה כ"שוויון-נפש" ואומרת שהיוגי אמור לקבל באותה הסכמה את כל החוויות שהוא מתנסה בהם ולראות בכל אחת מהן הזדמנות ללימוד והתפתחות.

הבודהה אמר שצמדי הניגודים הללו (עונג/כאב, שמחה/צער וכו') הם כמו רוחות שבאות והולכות והיוגי הוא כמו עץ איתן שעומד בשלווה בכל התהפוכות האלו. "עליכם לקבל ולבחון גם מצבים נעימים וגם מצבים לא נעימים, אתם רוצים רק מצבים נעימים ולא רוצים להתנסות אפילו במנה קטנה של התנסויות לא נעימות. האם זה הוגן? האם זו דרך הבודהה?"

האמנם?

ביושבי שם, אני נזכר בטקסטים האלו, מנסה להירגע, סופר נשימות, מתבונן על מערבולת הרגשות, מהרהר במשמעות העמוקה של שוויון נפש ושל הסבל. מדוע אני סובל? מה השתבש? לא ממש מצליח להירגע, אבל מתבונן ובוחן את עצמי. מה מקור הסבל? מה המרחק ביני ובין שווין-הנפש היוגי? מדוע אני לא מצליח להירגע?

אבל לרגעים אחדים, של ריכוז בהם אני מתחבר למילות הבהגווד-גיטה או הבודהה, אני יכול להתבונן על כל האירוע קצת ממרחק ולהבין שזה פשוט קרה; קרה לא בגלל משהו לא בסדר שעשיתי, זו פשוט טבעה של המציאות, היא נוטה להפתיע אותנו. דברים בלתי צפויים יכולים להתרחש כל הזמן. אין טעם להיאבק בזה או להאשים את עצמי. ככה זה וזהו. החיים מאוד שבריריים ושום דבר לא ניתן לנו לנצח.

ואמנם, אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות, לא מסוגלים לשנות את ההשתנות הבלתי פוסקת של הדברים, אבל אנחנו כן יכולים לשנות את אופן התגובה שלנו לשינויים.

אנחנו לא יכולים להצהיר שאנחנו שווי-נפש ולהעמיד פני אדישים. זה אינו שוויון-נפש אמיתי. אם אנחנו נסערים מבפנים, שום הצגה לא תעזור. שוויון-נפש אמיתי הוא מצב של איזון רגשי – מה שנקרא ביוגה ניטרליות – להיות באמצע כל הדברים ולשמור על תודעה שלווה ומאוזנת:
for evenness of mind is called yoga  …  כדי להגיע לכך צריך ליצור בתוכנו את המרחב הפנימי, את יכולת ההכלה. ואת זה אפשר לעשות רק ע"י תרגול והתבוננות.

בתרגול יוגה יש מעט תנועה והרבה פעולה אינטליגנטית, פעולה מודעת. אנחנו שוהים בתנוחה וכאשר שוהים יש הזדמנות להתבונן. להתבונן על עצמנו ועל התגובות שלנו לרגשות ומחשבות שעולות. ואז דברים מתבהרים. תנועה לא מאפשרת התבוננות עמוקה, היא יוצרת מסך של הסחת דעת. בשהייה בתנוחה עם פעולה נכונה, למרות אי נוחות או מתח שנובע מהתנוחה, יש הזדמנות להתחקות אחר שורש הדוקהה, שורש הסבל. שורש הרצון שלנו להיאחז בנעים ולהימנע מהכואב.

כאשר שמים כפית מלח בתוך כוס מים, המים בכוס הופכים למלוחים, אבל אם נשפוך כפית מלח לאגם רחב ידיים, המליחות של האגם כמעט ולא תשתנה. הסוד הוא יכולת ההכלה שלנו. היכולת שלנו לחוות רגשות קשים, מבלי להתערער. להימצא במצבים שלא בחרנו ולא רצינו, אבל לדעת שכל זה יחלוף ואנחנו יכולים לשאת את זה ועדיין להתנהג ולהגיב בצורה חכמה ומיומנת.

במהלך השעות  הארוכות שם, מדי פעם, אני חושב על כל זה, אבל הדופק עדיין מהיר, הבטן מכווצת והנשימה שטחית. עוד קצת מדיטציה, אולי זה יעזור. והראש ממשיך לעבוד: "אוף הזמן לא עובר", "מה קורה עם חגית עכשיו? בטח היא דואגת לי, איך היא מעבירה את היום כולו בטרמינל? האם ניפגש בתשע בערב בטיסה חזרה הביתה?" המחשבות מטרטרות. זה לא סיפור, זה קורה כאן ועכשיו, לי ולא למישהו אחר. אבל בתוך כל זה יש ידיעה שכל זה יחלוף, שהאכזבה והאובדן יכולים גם להוליד דברים חדשים וטובים.

אז במקום להעביר סדנאות יוגה באמריקה, קיבלתי עוד שיעור עמוק ביוגה…

והשורה התחתונה:

לא ממש הצלחתי להיות שווה-נפש, אבל הצלחה וכישלון הם כמו רוח שבאה והולכת, והיוגי הוא עץ שעומד יציב גם ברוח…

ובינתיים:

אני נהנה מהחופש, נותן לכוחות הריפוי של תרגול היוגה, הים והשמים לרפא את הטראומה והאכזבה. הסביבה התומכת והזמן שעובר, אמנם מרפאים והאירוע הזה מתחיל להתפוגג אל העבר…

"המחסן נשרף — דבר לא מסתיר עכשיו את פני הלבנה" מאסהידה

I've looked at life from both sides now
From up and down, and still somehow
It's life's illusions I recall
I really don't know life at all

Joni Mitchel, Both sides now

 

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *