עקרונות בסיסיים בתרגול איינגאר יוגה

מאת: איל שפרוני

תודות ל: מורי היוגה כולם, החל מהגורו, ב.ק.ס איינגאר, המשך בפרשנט איינגאר שרבות מההבחנות שרשומות להלן לקוחות ממנו, וכלה בכל מורי היוגה שלמדתי מהם ובמיוחד פאאק ביריה ובריג'ו מהטה שגם אותם תוכלו למצוא בין הדפים פה.

כמו-כן תודה למיכאל סלע ולחגית שפרוני על ההערות המועילות

ב.ק.ס. איינגאר שיכלל את תרגול האסנות – תנוחות היוגה, והפך אותם למדע ואמנות גם יחד. תלמיד שלומד את שיטת איינגאר נתקל בשעורים ובסדנאות במספר גדול של פרטים שונים על התנוחות. שפע הנקודות והפרטים עלול לבלבל; תלמידים מוצאים את עצמם ממלאים מחברות עבות כרס של נקודות על התנוחות. קורה ש"מרב עצים לא רואים את היער". שפע הפרטים הטכניים הוא אמנם גדול, אך בהתבוננות מעמיקה יותר אפשר לשים לב שיש עקרונות רבים שחוזרים. בשנים הרבות שבהן למדתי איינגאר יוגה, בשעורים בפונה ובסדנאות אין ספור, שמתי לב שיש מספר לא גדול של עקרונות בסיסיים שחוזרים ומודגשים שוב ושוב. בחיבור צנוע זה אנסה להצביע על כמה מעקרונות אלו.

ביצוע נכון של כל תנוחה כרוך בהארכה של עמוד השדרה והרחבה של בית-החזה. איברי הפעולה העיקריים הם הרגליים והידיים. הם פועלים על שני אזורי מפתח: הפעלת הרגליים נועדה במידה רבה ליצירת הרחבה, פתיחה ותנועה באזור האגן שהוא המוצא של עמוד השדרה; הפעלת הידיים נועדה במידה רבה ליצור אפקט דומה על בית-החזה שמכיל את הלב והריאות. חופש בשני אזורי המפתח הללו מאפשר לחוות רכות וזרימה ולהגיע לשהייה בתנוחה במאמץ מופחת.

 

שיטת איינגאר מאופיינת כמובן ע"י: alignment (הערכות נכונה של האיברים) ו-precision (דיוק)[1]. אלו עקרונות כלליים ביותר. ככל שמתקדמים בתרגול מבינים לעומק רב יותר ובאופן מעודן וממצה יותר את המשמעות של שני מושגים אלו. בדיון הנוכחי אני מרחיב, לפי הבנתי הנוכחית את המאפיינים הללו ומפרט עקרונות אחדים. חילקתי את העקרונות שהגדרתי לשתי קטגוריות:

א.         פעולה שחרור ותנועה

ב.         נשימה, הפנמה ורפלקציה

הקטגוריה הראשונה כוללת עקרונות שקשורים לביצוע האסנות; ואילו הקטגוריה השנייה קשורה לגישה הנכונה לביצוע זה. מובן שקשה לשים גבול ברור בין שתי הקטגוריות הללו מכיוון שאסנה היא תרגול פסיכו-פיזי.

אפשר לתמצת את  כל העקרונות הללו ע"י שבע נקודות עיקריות:

  1. יצירת space – אסנות הן במידה רבה מתיחה של איברי הגוף ויצירת אורך וחלל פנימי בתוך הגוף.
  2. מיקום נכון של איברי הגוף (alignment) – מתיחה סתם איננה בהכרח פעולה נכונה, כדי להגיע לתנוחה נכונה יש למקם את איברי הגוף בצורה נכונה ומדויקת לפי דרישות התנוחה.
  3. סימטריה וקואורדינציה – בנוסף ליצירת space ולמיקום נכון של איברי הגוף אסנה מחייבת גם עבודה, מאוזנת ומשותפת של כל חלקי הגוף.
  4. שימוש בשלד ובשרירים – השלד מעניק מסגרת ויציבות לגוף, השרירים מאפשרים תנועה. ביצוע של אסנה מחייב שימוש מושכל בשרירים ובשלד
  5. יציבות – אחד המאפיינים של אסנה היא שהייה יציבה בתנוחה. לכן השגת יציבות היא מטרה חשובה.
  6. חדירה מהמעטפת אל הגלעין – כאשר מבצעים אסנה באופן שלם יש חדירה (penetration) ממעטפת הגוף – העור, דרך השרירים, אל השלד, האיברים הפנימיים ובהמשך אל המיינד (mind), התודעה (conciseness)  והעצמי (selff).
  7. רפלקציה והשתקעות באינסוף – הפסגה של כל אסנה היא שהייה מדיטטבית והתמזגות מלאה של האובייקט עם הסובייקט.

זו הצגה תמציתית ביותר, בהמשך אפרט את העקרונות הכלליים הללו ואדגים את חלקם.

 

א. פעולה, שחרור ותנועה (action, release & movement)

יצירת space. בכל תנוחה חלקי גוף מסוימים נעים ביחס לחלקים האחרים, כדי לאפשר תנועה זו יש ליצור מרווח או חלל פנימי (space) שיאפשר את טווח התנועה הנדרש ע"י התנוחה. יצירת חלל פנימי מאפשרת לאיברים הפנימיים לתפקד טוב יותר ולנשימה לחדור לכל רקמות הגוף. יצירת space יכולה להיות פעולה של התארכות (extension) או של התרחבות (expansion).

התארכות איברי הגוף היא עקרון חשוב של האסנות. מתיחת הגוף היא פעולה בריאה ומרעננת היא משפרת את זרימת הדם ומאפשרת לאנרגיה לזרום בחופשיות. ציינתי כבר בפתיחה את החשיבות הרבה של הארכת עמוד השדרה; בכל סוגי התנוחות, גם במה שנקרא "כפיפות" לאחור או לפנים יש לשמור על התארכות של עמוד השדרה ולמנוע דחיסה של החוליות. למעשה נכון יותר לקרוא לתנוחות אלו: "התארכות לפנים" (forward extension) או "התארכות לאחור" (backward extension).

 

יישור מלא של הרגליים. זהו יישום של העיקרון ההתארכות והמתיחה על הרגליים: בתנוחות שבהן הרגליים צריכות להיות ישרות יש חשיבות רבה ליישור מלא שלהן. ההנחיות להרמת הפיקות, לפתיחת אחורי הברך וכו' מיועדות להשיג יישור מלא של הרגליים. באופן אידיאלי, החלק האחורי של הרגל צריך ליצור קו ישר. אצל רב האנשים השרירים והרצועות שסביב הברך אינם ארוכים מספיק ולכן אין תנועה מספיקה של הברך והם אינם יכולים ליישר את הרגליים באופן מלא.

 

בכל תנוחה שבה הרגליים ישרות צריכה להיות תחושה מתמדת של מגע של עצמות הרגל עם עור הסוליה. כמו-כן, צריכה להיות תחושה ש'אין ברך' והרגל כולה בנויה מעצם אחת ישרה, חזקה וארוכה.

יישור או היערכות (alignment):  בהיעדר מילה מתאימה בעברית לעקרון חשוב זה נשתמש במילה האנגלית: אליינמנט. אליינמנט במובנו הראשוני הוא מיקום נכון של האיברים בתנוחה[2]. כל תנוחה מגדירה מיקום נכון של האיברים. גם כאשר טווח התנועה של המתרגל אינו מאפשר להשיג תנוחה "מושלמת" עדיין התנוחה יכולה להיות נכונה אם מקפידים על האליינמנט, כלומר, על מיקום נכון של האיברים. חשוב להבחין בין ביצוע נכון של תנוחה לבין ביצוע מושלם. שלמות היא אידיאל שמכוון אותנו, אנו שואפים אליו, אך לעולם לא נגיע (התמונות ב'אור על היוגה' נותנות לנו מושג על מהי שלמות); לעומת זאת גם תלמיד מתחיל יחסית יכול לבצע את התנוחות "נכון". אליינמנט נכון הוא עקרון מרכזי ביותר של שיטת איינגאר, אולי זהו המייחד את השיטה ביחס לשיטות אחרות של תרגול יוגה. למשל, אוטהיטה טריקונאסנה ("המשולש") היא תנוחה של כפיפה רוחבית, האליינמנט הנכון של תנוחה הוא מיקום הגוף על קו רוחבי אחד. יש למקם את שתי כפות הרגליים על אותו קו רוחבי ואת הגו, הצוואר והראש מעל הקו שיוצרות כפות הרגליים (הקו של מרכז המזרון).

מטרה חשובה אחת של אמצעי העזר (ה-props) בהם משתמשים בשיטת איינגאר היא לאפשר גם למתחילים לשהות בתנוחה נכונה עם מאמץ מופחת. למשל, ויפאריטה דנד אסנה היא תנוחה קשה ביותר ובעלת אפקטים מעולים; רק תלמידים מתקדמים מסוגלים לבצע אותה נכון, שלא לדבר על לשהות בה ללא מאמץ. אבל גם תלמידים מתחילים יחסית יכולים להיעזר בקשת עץ או אפילו בכיסא כדי לשהות בתנוחה נכונה, באליינמנט טוב, במשך 5 או 10 דקות וכך לחוות את הנקטר של התנוחה.

שימוש נכון במפרקים – עקרון זה הוא פן מסוים של העיקרון הכללי של אליינמנט. המפרקים מאפשרים תנועה של חלקי גוף, אך כדי שהמפרק יפעל נכון ולא ייווצרו בו כוחות שחיקה אין ליצור פעולה של פריקה, אלא להיפך, יש לשאוב את ראשי העצמות לתוך המפרק. מיקום נכון של האיברים מאפשר לעבוד על המפרקים מבלי לשחוק אותם. למשל, באוטהיטה טריקונאסנה לצד ימין, אם רגל ימין איננה מיושרת עם הקו של התנוחה אזי יפעל על ראש עצם הירך של רגל ימין כוח של פריקה שישאף להוציא את ראש עצם הירך מתוך השקע המתאים של מפרק הירך. כדי לשמור על מפרק הירך יש להכניס את ראש עצם הירך פנימה ולוודא שהרגל מיושרת עם קו התנוחה.

סימטריה ואיזון – אנחנו יצורים בעלי מבנה סימטרי כמעט מושלם. ציר הסימטריה העיקרי מחלק את הגוף לצד שמאל וצד ימין. בתנוחות בעלות מבנה סימטרי צריך לשים לב למיקום נכון של האיברים ולאיזון הפעולה בין שני צידי הגוף. למשל, באדהו מוקהה שוואנאסנה ("הכלב") יש למקם את כפות הידיים וכפות הרגליים כך שיהיו במרחק שווה מהקו של אמצע התנוחה. בפשימותאנאסנה יש לשים לב שהמתיחה של צד ימין של הגוף שווה למתיחה של צד שמאל של הגוף.

 

תיאום (coordination) וקישוריות –  אסנה איננה רק פעולה אלא תיאום של פעולות. בכל תנוחה יש להשתמש בחלקי הגוף השונים אחד בשביל השני. ציינתי בפתיחה שהרגליים פועלות בעיקר על האגן והידיים בעיקר על בית-החזה. זה נכון, אבל זו אינה התמונה המלאה. צריכה להיות פעולת גומלין בתוך התנוחה שבה כל חלק גוף תורם לחלקים האחרים ונתרם על-ידם. למשל, באדהו מוקה שוואנאסנה ("הכלב") עבודת הרגליים מסייעת להתארכות הידיים, הפעולה של השכמות מסייעת לעבודה על עמוד השדרה וכו'. כל חלק גוף יכול להיות במעמד של נותן שירות לחלקים האחרים או במעמד של מקבל שירות מהחלקים האחרים. בשלב הכניסה לתנוחה וההתמקמות בה יש ללמוד כיצד לתאם באופן מושכל את הפעולות של כל חלקי הגוף כך שיפעלו כמו תזמורת מיומנת.

ריכוך ופתיחת המפרקים. לפני שעוברים לעבוד על מפרק כלשהו יש להשיג שחרור של השרירים שמסביב למפרק. בשעורי מתחילים מתרכזים יותר בהארכת שרירים שהתקצרו מחוסר שימוש. בהמשך, כאשר השרירים התארכו, אפשר לגשת ולעבוד ישירות על המפרקים, כלומר על הרצועות והגידים או על שרירי עומק שמגבילים את התנועה סביב המפרק. לדוגמה, בשלבים של לימוד כפיפות לפנים צריך לעבוד הרבה על הרגליים, וליצור חופש בשרירי ההאמסטרינגס ולהאריך עד המפשעות האחוריות. רק אחרי ששרירים אלו מתארכים, אפשר לעבור לעבוד על אזור האגן, על המפשעות ועל מפרקי הירכיים.

שאיבת השרירים אל העצמות – בכל אסנה יש להביא (או לשאוב) את השרירים קרוב אל העצמות. הבאה של השרירים קרוב לעצמות עוזרת ליצור התארכות ומביאה את מחזור הדם אל העצמות, מה ששומר על בריאות וחיוניות העצמות. בגוף צעיר השרירים ושאר הרקמות הרכות מצויים באופן טבעי קרוב לעצמות, עם השנים יש תהליך של הידלדלות ונוצרת רפיסות של השרירים והתרחקות שלהם מהעצמות. תרגול היוגה יכול להפוך מגמה זו, או לפחות להאט אותה עד מאוד.

שימוש בגפיים. בתנוחות יש להשתמש בגפיים כדי לעבוד על הגֵו (trunk). למשל, עבודה חזקה של הרגליים בתנוחות עמידה מאפשרת להאריך את עמוד השדרה; עבודה נכונה של הידיים, שכמות, והכתפיים מאפשרת לפתוח ולהרחיב את בית-החזה. הגפיים הם איברי הפעולה (קארמאינדריס) העיקריים ולכן צריך להשתמש בהם. במקרים רבים עבודה ישירה על עמוד השדרה ובית החזה מחטיאה את המטרה משום שיש להתחיל מהקצוות ולהתארך באמצעות הפעולה שנעשית מהגפיים. דוגמה לכך היא תנוחת פיתול כמו מריצ'אסנה III – כדי שנוכל לפתח היטב את הגו יש לרכך את שרירי הגב ולוותר על ההתנגדות, אולם בו-זמנית יש להפעיל חזק זרוע כנגד רגל. פיתול לימין למשל נעשה על-ידי הפעלה של מרפק שמאל כנגד ברך ימין וייצוב התנוחה בעזרת רגל שמאל הישרה.

 

עכבה הופכית (reciprocal inhibition) – מערכת שרירי השלד ומערכת העצבים בנויות כך שהשרירים פועלים בזוגות. כאשר שריר כלשהו מתכווץ, השריר האנטגוניסט המתאים חייב להיות רפוי. למשל, אין לנו אפשרות לכווץ בו-זמנית את הטריספס והביספס. כאשר רוצים להאריך שריר הוא צריך להיות פסיבי, ולכן יש להפעיל את השריר האנטגוניסט. למשל, כדי להאריך את הביספס באדהו מוקהה שוואנאסנה צריך להפעיל את הטריספס. דוגמה נפוצה נוספת: כדי לאפשר התארכות של ההאמסטרינגס בסופטה פדנגושטהאסנה או בכפיפות לפנים, צריך להפעיל את שרירי הקוודריספס של קדמת הירך. אין אפשרות להאריך את ההאמסטרינגס ע"י פעולה ישירה עליהם. יש לעשות זאת ע"י הפעלת השרירים האנטגוניסטים. מכאן החשיבות הרבה של העבודה על הקוודריספס בדנדאסנה ובכל הכפיפות לפנים.

יציבות (stability) פטנג'לי הגדיר אסנה כשהייה יציבה ונינוחה (sthira sukham asanam). העקרונות הבאים מתייחסים להשגת היציבות.

 

אלמנט האדמה בתנוחות – אלמנט האדמה מייצג כובד, יציבות, מוצקות ותמיכה. בכל תנוחה, החלקים שנוגעים ברצפה צריכים להיות במגע טוב ומלא עם הרצפה, צריך ליצור כובד באיברים אלו. זה מאפשר ביסוס טוב של התנוחה באדמה או השתרשות שהיא חיונית ליציבות. יצירת כובד בחלקים שנוגעים ברצפה מאפשרת קלות של שאר חלקי הגוף. למשל, באוטהיטה טריקונאסנה לצד ימין, שתי כפות הרגליים וכף יד ימין הם החלקים שנוגעים ברצפה וחלקים אלו צריכים להיות כבדים ויציבים על הרצפה (אם אי אפשר להוריד את כף יד ימין לרצפה, אפשר ליצור את היציבות הזו בעזרת קובייה).

 

שלד ורקמות "רכות" – השלד נועד לתת יציבות ומסגרת לגוף בעוד שהשרירים מיועדים ליצור תנועה. לכן השלד הוא חלק מאלמנט האדמה והשרירים הם חלק מאלמנט המים. אסנה לא צריכה להיות פעולה שרירית, יש כמובן להפעיל את השרירים באופן מיומן, אך יש לבצע את התנוחות בצורה שתיצור כובד ויציבות בשלד ואפשרות תנועה והתארכות של השרירים. למשל בתנוחות העמידה יש ליצור חיבור אנרגטי של עצמות הרגליים לרצפה, מה שמאפשר לשאוב את שרירי הרגליים לכיוון העצמות ולהרימם הרחק מהרצפה. ככל שלומדים לבסס את התנוחה יותר על השלד ופחות על השרירים, המאמץ הנדרש לשהייה בתנוחה פוחת (ראו עקרון הפחתת המאמץ בהמשך). מובן שכדי שהתנוחה תהיה מושתתת על השלד ולא על השרירים צריך להיות אליינמנט נכון. לדוגמה, סאלמבה סרוונגאסנה ("עמידת כתפיים") תמשיך להיות מאבק ולא מנוחה כל עוד אין מספיק חופש במפרקי הכתף ואין אפשרות להביא את עמוד השדרה החזי פנימה עד מעל לקו הכתפיים. אך בשעה שמצליחים להגיע לתנוחה אנכית של הגו, המאמץ על שרירי הגב והזרועות פוחת ואפשר להקטין את המאמץ.

 

פעולה, לא תנועה – בשהייה בתנוחה צריכה להיות יציבות (סטירטה). תנועה (movement) איננה מאפשרת יציבות. במהלך השהייה בתנוחה המתרגל מבצע פעולות (actionss) שנועדו לתחזק את התנוחה ולשמור על המרווח הפנימי, על היערכות האיברים, ההתארכות וכו' בהתאם לדרישות התנוחה. בעת השהייה בתנוחה יש להימנע מביצוע של תנועות מיותרות. גם כאשר חשים בצורך להניע את הגוף כדי לתקן את התנוחה (adjustments) יש לשקול את היתרונות של התיקון מול האפקט השלילי שהתנועה יוצרת בכך שהיא מערערת את רצף השהייה היציבה בתנוחה. צריך להשתדל ליצור רצף של שהייה והפנמה ולבצע תיקונים רק לאחר שיקול דעת ולא כהרגל. הפיתוי לתקן את התנוחה ללא הרף מונע אפשרות להשיג יציבות ושקט פנימי.

 

חלק פנימי וחלק חיצוני – באופן טבעי אנו מודעים יותר לחלקים החיצוניים, כמו למשל לרגל החיצונית ולזרוע החיצונית, ולעיתים קרובות שוכחים את החלקים הפנימיים, כמו הרגל הפנימית או הזרוע הפנימית. החלק החיצוני קשור יותר לתדמית החיצונית שלנו ואילו החלק הפנימי קרוב יתר למהות הפנימית שלנו. מאחר שיוגה היא עבודה פנימית ואין לה קשר לתדמיות, הרי שיש להפנות את תשומת הלב להארכת החלקים הפנימיים. למשל, בטאדאסנה יש ללמוד להאריך את הרגל הפנימית מהעקב הפנימי, דרך הקרסול הפנימי, הברך הפנימית ועד המפשעה הפנימית. מתיחת החלקים הפנימיים תיצור פעולה מאוזנת יותר והתארכות אמיתית ותפעל טוב יותר על האיברים הפנימיים. פעולה חיצונית בלבד היא גסה יותר ושרירית.

 

ב. נשימה, הפנמה ורפלקציה

הנשימה בתנוחות – זהו נושא גדול וחשוב וראוי כנראה לדיון נפרד – הנשימה היא רכיב חיוני ומהותי בכל אסנה. ככלל נשיפה היא תנועה של המודעות מההיקף החיצוני (הפריפריה) של הגוף לכיוון המרכז, בעוד ששאיפה היא תנועה הפוכה: מהמרכז אל ההיקף.

ההנחיה למתחילים היא לשמור על נשימה זורמת ורגילה, הנחיה זו מיועדת להזכיר להם שלא לעצור את הנשימה בזמן מאמץ. הנחיה זו אינה נכונה למתרגלים מתקדמים, ברמה המתקדמת יש לנשום באופן פונקציונאלי כדי לשפר ולייעל את התנוחה. מדי פעם יש לקחת שאיפה חדה ומלאה, מדי פעם נשיפה חדה ומלאה, מדי פעם לעצור לאחר נשיפה או שאיפה מלאה. שימוש זה בנשימה נותן גישה לרבדים פנימיים ומייחד את האסנות מתרגילי התעמלות גרידא. לאחר שלבי הכניסה לתנוחה מגיע שלב מדיטטבי של שהייה בתנוחה, בשלב זה הנשימה הופכת להיות חלקה, שקטה, זורמת ומעגלית. הנינוחות (סוקטה) באסנה אפשרית רק כאשר הנשימה היא בלתי מופרעת. זרימת הנשימה מתרחשת בתוך המבנה האנטומי של התנוחה. המבנה האנטומי מספק מסגרת יציבה ומאפשר לנשימה לזרום.

 

הנשימה מאפשרת להניע את התודעה אל פנים הגוף ולכן מאפשרת לחוש את הגוף מבפנים. היא מהווה מעין פנס שמאיר את המערה החשוכה של פנים הגוף ומאפשר לנו לחוש את האליינמנט, הסימטריה, ההתארכות וכדומה. למשל, באוטהיטה טריקונאסנה לצד ימין אנחנו יכולים לחוש את מידת ההתארכות של שני צידי עמוד השדרה באמצעות התחושה בריאות. אם מרגישים שהריאה הימנית סגורה יותר והנשימה אליה קשה יותר ומספקת פחות מאשר הנשימה לריאה השמאלית, אנחנו יכולים להסיק שצד ימין של עמוד השדרה התקצר.

חדירה (penetration) – כאמור אסנה כרוכה בחדירה מהעור ועד לעצמי הטהור (Self). העקרונות הבאים עוסקים בכך.

 

אפקטים אורגניים – המבנה האנטומי של התנוחה יוצר אפקטים פנימיים ברמה האורגנית. המבנה האנטומי מתייחס למיקום האיברים בתנוחה. מבנה זה מיועד ליצור אפקטים ברמה האורגנית, או הפיזיולוגית. כלומר, השפעות על האיברים הפנימיים ועל המערכות הפיזיולוגיות של הגוף כגון: מערכת הנשימה, מחזור הדם, מערכת העיכול, מערכת ההפרשה הפנימית (בלוטות ההורמונים), מערכת החיסון ואיברי הרבייה. העבודה על השרירים והשלד מיועדת בעיקרה כדי ליצור אפקטים חיוביים ברמה האורגנית. הבריאות שלנו תלויה בזרימה טובה של מחזור הדם ושל האנרגיה בתוך הגוף ובתפקוד תקין של המערכות הפנימיות. זרימה טובה מאפשרת הפצה יעילה של חמצן וחומרי הזנה וסילוק יעיל של פסולת ורעלים. תנוחות היוגה יוצרות פיתולים, כפיפות ומתיחות שגורמים לסחיטה של דם מאיברים מסוימים, כאשר משחררים את התנוחה הדם מציף את האזורים שמהם הוא נסחט וגורם ולהצפה של התאים כולם ולאפקט של ניקוי והזנה. תנוחות שיוצרות חלל פנימי מאפשרות זרימה פנימית טובה יותר. כאשר שוהים בתנוחה זמן מספיק נוצר אפקט אורגני. הסטטיות של השלד מאפשרת דינאמיות פנימית שמתבטאת בזרימה של הנשימה, מערכת הדם, העצבים וכדומה. למשל, סופטה בדהקונאסנה יוצרת פתיחה והרחבה של איזור האגן, החלל הפנימי וההתרחבות מאפשרים לזרימה יותר טובה ולכן לתנוחה זו יש השפעות משקמות ומבריאות על איברי הבטן התחתונה ואיברי הרבייה.

 

אפקטים מנטליים – לכל תנוחה יש, פרט לאפקטים האנטומיים והפיזיולוגיים גם השפעות מנטליות. השפעות אלו תלויות בגורמים רבים כמו התנוחות שהופיעו קודם ברצף התרגול, התנוחות שמתכננים לעשות בהמשך הרצף, זמן השהייה בתנוחה וגורמים משתנים שתלויים במצב הגופני והנפשי של המתרגל. כדי להשיג את האפקטים המנטליים שתנוחה נועדה ליצור יש לשהות בה ביציבות במשך זמן מספיק. הזמן הדרוש משתנה כמובן מתנוחה לתנוחה ומאדם לאדם. המתרגל צריך להקשיב פנימה ולעקוב אחר ההשפעות של התנוחה כדי לגלות מתי האפקטים של התנוחה מבשילים. כללית, כפיפות לאחור הן ממריצות, מעוררות יוצרות חום והתלהבות; הן מעניקות חדות, בהירות וערנות. לעומת זאת כפיפות לפנים הן משקיטות, מרגיעות, מקררות ומסייעות להפנמה ולהעמקה של התחושה והקשב. לתנוחות ההפוכות יש אפקטים מיוחדים משלהם. אבל כדי להשיג אפקטים אלו יש לשהות בתנוחה זמן מספיק. אי אפשר לצפות לקבל את האפקטים של שירשאסנה אחרי שתי דקות, כמו שאי אפשר לבשל אורז בשתי דקות. תהליכים פיזיולוגיים ומנטליים דורשים זמן.

 

רפלקציה והתבוננות (reflection & contemplation)

מצב סאטווי – האפקטים המנטליים מביאים את המתרגל למצב סאטווי. שלושת הגונות: טמאס, רג'אס וסאטווה מקבילות לאיכויות של התמדה, תנועה ושלווה או: חומר, אנרגיה ותבונה. תרגול היוגה צריך להביא אותנו למצב סאטווי משום שאיכות זו היא הקרובה ביותר למהות הנשמה (הפורושה). הגוף הוא טמאסי (עצל, כבד, מתנגד לשינוי) המיינד רג'אסי (תזזיתי, סוער וחסר מנוחה). כדי להגיע למצב סאטווי יש לשבור את הטמאסיות של הגוף ע"י שימוש במידה מסוימת של רג'אס, אך אין להיסחף לתרגול רג'אסי – צריך לאזן בין הטמאס והרג'אס כדי להגיע למצבסאטווי. למשל באדהו מוקהה ורקשאסנה (עמידת ידיים עם הגב לקיר) כאשר הכתפיים מתמוטטות לכיוון הקיר זהו מצב טמאסי, הנטייה של הגוף היא להישאר במצב זה. לכן צריך להפעיל את כוח הרצון כדי לפתוח בחוזקה את כתפיים. אבל דחיפה מוגזמת של הכתפיים היא רג'אסית. צריך ללמוד להתאזן במצב אנכי שבו התנוחה נתמכת על עצמות הזרועות, אין מאמץ שרירי מוגזם והנשימה זורמת ללא הפרעה – זהו מצב שבו המיינד הופך לסאטווי.

 

רפלקציה – רפלקציה, היא שיקוף בתודעה של הפעולות שמבצעים באסנה; רפלקציה היא המייחדת את האסנות מתרגילי התעמלות אותם אפשר לבצע באופן מכני וללא מעורבות מנטלית. רפלקציה פירושה שיש לבחון בתשומת לב כל פעולה שמבצעים ואת ההשפעות שלה ולא לפעול באופן אוטומטי ומכאני. צריך לשים לב לאיזון בין צד ימין לצד שמאל, למתיחה ההרמונית של חלקי הגוף, לתחושות הכאב וההרפיה שנוצרים עם המתיחות, וכיו"ב. ציינו לעיל דוגמה לרפלקציה: ביצוע בלתי פוסק של תנועות ותיקונים מערער את היציבות של התנוחה, אבל שהייה בתנוחה לא נכונה או לא אופטימאלית מונעת להשיג את האפקטים של התנוחה ואף עלולה לגרום נזק. לכן יש לשקול בתשומת לב ובערנות את התיקונים ואת הפעולות שמבצעים במהלך השהייה בתנוחה ולהחליט באופן נבון מתי לבצע תיקון של התנוחה.

 

רעננות וחדשנות – אם התרגול שלך היום דומה לתרגול שעשית אתמול ולזה שתעשה מחר, סימן שסגרת את הדלת בפני חוויה חדשה שיכולה להתרחש עכשיו. יש לתרגל כל יום כדי לראות האם התרגול יביא דבר מה חדש, איזו חוויה חדשה של נחוותה מעולם. זהו הסוד של התרגול וזו הסיבה שתרגול אסנות לעולם אינו משעמם.

 

לסיכום, תרגול האסנות הוא איבר מבין איברי היוגה, זהו תהליך של הפנמה שמחולל טרנספורמציה פנימית. פטנג'לי אומר (סוטרה II.47) שהשלמות באסנה מושגת על-ידי הפחתת המאמץ והשתקעות באינסוף (prayatna shaithilya ananta samapattibhyam). שני העקרונות האחרונים שלנו עוסקים בכך:

 

חסכוניות ומיומנות– התקדמות בתרגול מאפשרת לבצע את התנוחות תוך השקעת פחות ופחות מאמץ: כדי לקבל אותו פלט (שמפיקים מהתנוחה) יש להשקיע פחות ופחות קלט. הבהגווד גיטה מגדירה יוגה כמיומנות בפעולה, זה מתייחס לכל הפעולות שאנו מבצעים בחיים, אך באסנה לומדים כיצד המיומנות מביאה לחסכנות ולחסכון בהשקעת אנרגיה, כך שהאנרגיה שנוצרת באמצעות התרגול, תעלה על האנרגיה המושקעת.

 

השתקעות באינסוף –שהייה בתנוחה מזמנת חוויה של התבוננות, בהתחלה בגוף, ובהמשך גם במיינד. הגוף והמיינד נצפים כאובייקטים. זה מאפשר לנו להכיר את המתבונן או הסובייקט שהוא בעל איכות של האינסוף (הסובייקט או פורושה הוא נצחי בלתי משתנה ונוכח בכל). כך האסנות מהוות דרך להכרת המהות האמיתית שלנו.

 

 


[1] על נושאים אלו כתבתי ביתר הרחבה חיבור אחר שנקרא "אליינמנט ודיוק באיינגאר יוגה"

[2] איינגאר משתמש במונח זה במשמעות רחבה הרבה יותר כשהוא אומר למשל שצריך ליצור אליינמנט בין הגוף למיינד או בין כל חמשת המעטפות (הקושות).

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *