שחרור ע"י אי היאחזות

שחרור ע"י אי היאחזות – האם אפשר לרסן את התשוקות?
המסורות הרוחניות שמוצאן מהמזרח עוסקות בשחרור מהסבל הקיומי (דוקהה) ורואות בתשוקות את הסיבה לסבל ולכן מציעות לוותר עליהן. אבל התשוקה (passion) היא מניע מרכזי בחיינו. האם אנחנו באמת רוצים לוותר על התשוקות? האם אנחנו באמת יכולים לעשות זאת? ואם כן, כיצד?

שני האמצעים להשקטה או ריסון של תנודות התודעה שמציע פטנג'לי בסוטרות היוגה הם: אבהייסה וואירגיה (ראו סוטרה I.12) אבהייסה– הוא תרגול רפטטיבי, שנעשה במסירות, לאורך זמן וללא הרף; וואירגיה- היא אי האחזות או ויתור על התשוקות.
באמת הנאצלת הראשונה הבודהה מתאר, את המציאות של הסבל, חוסר הסיפוק ואי-הנחת (דוקהה) שמלווה את תחושת הקיום שלנו, ומצביע, באמת הנאצלת השנייה, על הסיבה לדוקהה: הצמא (טרשנא) – כלומר, התשוקות שלא ניתן להרוות:
"זוהי ההיאחזות אשר מתנה את חידוש החיים, אשר מלווה בהשתוקקות לעונג מאובייקט כזה או אחר: כלומר, השתוקקות לתענוגות החושים, השתוקקות לקיום או השתוקקות לאי קיום."
"השתוקות לקיום" הינו הרצון שלנו להביע את עצמנו, ליצור, להתפתח. "השתוקקות לאי קיום" היא הימנעות מהחיים, פחד, הסתגרות ואף רצון לסיים את החיים.
אבל מה בעצם רע כל-כך בתשוקות?
כאשר אנחנו משתוקקים ונאחזים, סופנו לסבול, משום שהמציאות משתנה ללא הרף. לא נוכל להחזיק לנצח בדברים שגורמים לנו אושר ושמחה ולא נוכל תמיד לדחות ולסלק חוויות מכאיבות ומצערות.
הנוסחה היא פשוטה: היאחזות + ארעיות = סבל
ניסיון להיאחז, ברכוש, מעמד, יחסים, ובכל דבר אחר, נידון בסופו של דבר להוליך לסבל, משום שטבעם של הדברים להשתנות. האנשים שקרובים אלינו וגורמים לנו אושר, לא יהיו שם תמיד (או שאולי יעדיפו להתרחק מאיתנו), את הרכוש שאנחנו צוברים בעמל רב לא נוכל לקחת איתנו לקבר, וכו'.
לכן, יש עניין לחקור את המסורות העתיקות שמדברות על ויתור, אי-השתוקקות ואי-היאחזות, כדרך למגר את הסבל.
המסורות הללו מאמינות כי מקורו של הסבל אינו בנסיבות חיצוניות, אלא בנטייה האינהרנטית של התודעה שלנו. חוסר שביעות רצון, ההשתוקקות לדברים שאין ברשותנו כמו גם הנטייה לסלוד מהיבטים מסוימים של המציאות. לרוב נראה שאנחנו רוצים 'משהו אחר', במקום להיות מרוצים מהמצב הנוכחי של הדברים. אפילו האושר שלנו מאויים על ידי הפחד מסיומו.
מקור הבעיה אינו הרצון להשיג דברים מסוימים אלא בהצמדות אל השאיפות והתשוקות הללו. זה נהדר להנות מהחיים, השאלה היא מה קורה לנו כאשר אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו משתוקקים אליו? מה קורה כאשר המציאות שונה מהרצונות ומהציפיות שלנו?
לדוגמא, אתם מתכננים חופשה ומדמיינים את כל הפינוקים שתהנו מהם. אולם החופשה האמיתית לעולם לא תוכל להיות זהה למה לדמיון או לציפיות שלכם. אולי המלון שהזמנתם לא נעים כמו שחשבתם שיהיה, אולי מזג האוויר אינו כפי שרציתם שיהיה, וכן הלאה. וכך במקום להנות מהדברים כמו שהם, אתם לכודים על ידי הציפיות של עצמכם.

האם אפשר לוותר על התשוקות?
התשוקה היא טבעית ואינהרנטית לקיום שלנו, מה יותר טבעי מלרצות את הנעים והמענג ולדחות את הלא-נעים והמכאיב?
כאשר קר לנו אנחנו משתוקקים לחום, כאשר חם, משתוקקים לקרירות. כאשר אנחנו רעבים אנחנו משתוקקים לאכול. אנחנו משתוקקים לחיות בנוחות וברווחה.
כאשר אנחנו בודדים, אנחנו משתוקקים לחברה, אנחנו משתוקקים שיעריכו, יכבדו ויאהבו אותנו.
אנחנו משתוקקים לרכוש: האייפון החדש, המכונית המשוכללת, ומה לא?
אנחנו משתוקקים לבריאות, לביטחון. רוצים ליהנות מטעמים וממראות ומצלילים – מכל הנאות החושים.
כאשר אנחנו משעוממים, אנחנו רוצים עניין, אנחנו גם רוצים להתפתח ללמוד, להתקדם, להשתפר.
אנחנו רוצים זוגיות, חיי מין מספקים, אהבה. לפעמים אנחנו משתוקקים שיהיו לנו צאצאים. וכאשר הם נולדים אנחנו משתוקקים שהם יהיו שמחים ומוצלחים ושיכבדו ויעריכו אותנו.
ואפשר להמשיך את הרשימה הזו. דומה שאין סוף לתשוקות שלנו.
התשוקה היא מניע מרכזי, מוטיבציה כמעט לכל פעולה שלנו. כולל לתרגול הרוחני. מי לא היה רוצה לזכות בהתעוררות, בנירוונה ולהיות בודהה?
האם אפשר לחיות ללא תשוקה?
יתר-על-כן, החברה הקפיטליסטית שלנו, מעודדת תשוקות, הסיסמה: Increase your desire מופיעה בשלטי חוצות ובפרסומות. מעודדים אותנו לרצות יותר, לצרוך יותר, לרצות את מה שיש לאחרים. זה המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית. לאדם שחי בתרבות כזו קשה שלא להיות מושפע. מה שרק לא מזמן נראה כמותרות, נראה היום כצורך הכרחי (ראו למשל, הטלפון הנייד). קשה לנו שבעתיים להסכים עם הרעיון של ויתור על התשוקות.
וויתור על תשוקות הוא רעיון שנשמע זר ומוזר לאוזן המערבית הרגילה.
אבל מהי בעצם תשוקה?
יש מילים רבות בשפה שמתארות רצייה ברמות שונות: התכוונות, כמיהה, כוונה, רצון, צורך, דחף, תשוקה, השתוקקות, היאחזות, חמדנות, התמכרות. ובאנגלית:
 Intention, longing, yearning, wishing, ambition, appetite, need, will, motive, impulse, passion, desire, clinging, craving, greed, and addiction
כאשר מתבוננים על קצה הרצף הזה – ההתמכרות, מבינים את הסבל שנגרם מצורות ההשתוקקות השונות. המכור חייב לקבל את מושא ההשתוקקות שלו וחייב, ממש חייב, שזה יקרה עכשיו. ואם הוא לא מקבל את זה עכשיו, הוא סובל סבל עז ועלול אפילו לבצע פשעים מחרידים, שלא היו קורים אלמלא ההתמכרות. כה חזק הוא הצורך!
בלי קשר למילה שבה משתמשים, מעניין להתבונן על החוויה של ההשתוקקות, או הרצון. מהי תחושת הגוף כאשר עולה מחשבה של השתוקקות? מה מתעורר שם? איפה מרגישים את זה ואיך?
ומה קורה כאשר אי אפשר לספק את התשוקה? (או כאשר אי אפשר לסלק גורם מפריע שמציק לנו וגוזל את שמחתנו). מה התגובה? האם אנחנו מגיבים בעוצמה, ממש כמו המכור, או שאנחנו יכולים להכיל את האכזבה, להבין שכך טבעם של הדברים, שלא תמיד ניתן להשביע כל תשוקה, לקבל את זה ולהמשיך הלאה?
ויתור על התשוקות הוא רדיקלי
בהכללה, ניתן לומר שהגישות הפילוסופיות במערב, ביהדות ובנצרות, רואות בסבל רעה הכרחית, שהיא חלק בלתי נפרד מהמציאות. בטיפול פסיכולוגי אנחנו מנסים להבין את הסיבה לסבל ולהפחית אותו. אבל לרב, אנחנו סבורים שלא ניתן לחיות בלי לסבול כלל.
יש גם שאיפות נעלות ומטרות ראויות שלמענן אנחנו מוכנים לסבול. גם אם לא נוקסם מהמטרות הקפיטליסטיות של צבירת רכוש וכוח, עדיין יש מטרות ראויות שהן קדושות בעינינו ולמענן כדאי ואף ראוי להיאבק ולסבול. מטרות כמו שוויון זכויות, צדק, חופש, דמוקרטיה, השכלה לכל, רפואה לכל וכו'. אנחנו מוכנים להילחם כדי להבטיח שהמטרות האלו יושגו, גם אם המלחמה הזו כרוכה בסבל.
זה מבוטא בשירו של לאונרד כהן, Passing Through:
Men will suffer, men will fight, even die for what is right, even though they know they’re only passin’ through”
ברור לנו שצריך להיאבק במשטרים דיקטטוריים ופשיסטים, שרומסים את הזכויות הבסיסיות של חופש הדיבור, חופש העיתונות והזכות לביקורת ומחאה. ואנחנו מוכנים למאבק שכרוך בקושי ובסבל.
אנחנו גם דוגלים בקידמה טכנולוגית. הטכנולוגיה אכן משפרת את איכות חיינו ועושה אותם נוחים יותר. ללא תשוקה, איך נוכל להתקדם? האם הממציאים הגדולים שגילו את החשמל, שבנו את המחשבים, ששלחו אנשים לירח היו יכולים לעשות את זה ללא תשוקה וללא הקרבה?
אבל, בעיני המסורות המזרחיות, בגישה של היוגה והבודהיזם, אין לזה הרבה חשיבות, שהרי הסיבות הבסיסיות לסבל: המחלה, הזקנה והמוות, אינן מטופלות ע"י קדמה טכנולוגית או צדק חברתי. רק הפניית תשומת הלב פנימה, בניסיון להבין את סיבות הסבל יכולה ללמד אותנו להימנע מסבל.
אפשר לומר אולי בהגזמה, אבל עם גרעין של אמת, שמבחינת היוגה, אין הרבה ערך להישגי המדע והטכנולוגיה. לא כל-כך חשוב להגיע לירח, כל עוד אנחנו סובלים. עדיף להפנות את המאמץ לחיים ללא סבל מאשר לנסות לשפר את תנאי החיים, משום שהסיבות הבסיסיות לסבל הקיומי (מחלה, זקנה, מוות) תמיד ממתינות לנו ומובטח שנפגוש בהם במוקדם או במאוחר.
אנחנו, במערב, שוב בהכללה, רוצים להפחית את הסבל, אבל המסורות שצמחו במזרח שואפות ואף מציעות דרכים, להשתחרר מהסבל לחלוטין. זו גישה רדיקלית שטוענת שניתן לחיות ללא סבל.
יש לשים לב להבדל בין כאב, או חוויה לא נעימה, שהיא עובדה, לבין התוצר המנטלי שנגרם בגינה. אצל אדם רגיל, לא מיומן, שלא הגשים את הדרך הרוחנית, כאב גורם לסבל. אבל הטענה הרדיקלית היא שאין זה הכרח ושאפשר לשנות את תפיסת המציאות באופן שנוכל לחוות כאב, פיזי או נפשי מבלי לסבול.
כיצד מציעות המסורות העתיקות לחיות ללא השתוקקות?
זו שאלה גדולה ומאתגרת ולעיתים דרושים חיים שלמים ואף יותר, של תרגול, כדי להגיע להבנה המשחררת. אך אנסה להצביע, ממש על קצה המזלג, על שני כיוונים מעניינים שהיוגה מציעה.
דרך אחת, שמיוצגת במידה רבה על-ידי היוגה הקלאסית של פטנג'לי, דוגלת בהפניית עורף להנאות החושים ולתענוגות העולם הזה (מה שנקרא 'בהוגה'), לטובת חקירה פנימית והשתקעות מדיטטיבית.
סוטרות היוגה מציעות שימוש אחר בחושים, במקום לתת לחושים לנוע לעבר האובייקטים החיצוניים (מראות, צלילים, ריחות, וכו') להפנות אותם פנימה, אל עבר העולם הפנימי – זהו האיבר החמישי של האשטנגה יוגה – פראטיהארה.
בעקבות החושים, גם התודעה מיוצבת ופונה פנימה לחקור את המציאות הפנימית ולגלות את המהות הנצחית, הבלתי משתנה – התשתית העמוקה של המודעות – שנקראת פורושה, או אטמן. היוגה גורסת כי יש בכל אחד מאתנו מהות פנימית בלתי נכחדת של מודעות טהורה, שהיא הבסיס של התודעה שלנו. במסעו פנימה, היוגי בא במגע עם מציאות זאת, ועל-ידי-כך מגלה בתוכו אושר עילאי ובלתי מותנה (אננדה).
כאשר היוגי חווה חווית אננדה, רשמי החושים והתשוקות שמתעוררות בעקבותיהם, מאבדים את אחיזתם. היוגי אינו נזקק עוד מקורות הנאה וסיפוק חיצוניים, ושרוי בשלווה ובאושר לא-ארציים. יוגים מוארים מתארים אושר זה כעולה על כל שמחה ועונג ארעים שאפשר להשיג ע"י סיפוק תשוקות ומאווים.
דרך זו, מנתקת את היוגי מפעולה בעולם, ומיועדת במידה רבה לנזירים מתבודדים שמקדישים את עצמם לחלוטין לחקירה פנימית ולמדיטציה. יתכן שתחוש כי אינך מוכן להתנתק מהעולם הזה על כל השמחות שכרוכות בחיים של יצירה, אהבה ושירות. במקרה כזה, הדרך השנייה, שמציעה הבהגווד-גיטה, עשויה להתאים יותר.
גישתו של הבודהה
הדרך המוצעת על ידי היוגה הקלאסית והאופנישדות מבוססת על הנחה מטאפיזית הנוגעת בדבר קיומה של מהות קוסמית קבועה, מהות קוסמית מופשטת ובלתי ניתנת לשינוי – הברהמן, ומקבילו האינדיבידואלי, האטמן. כאשר אני מבינים את האטמן, אנו מחוברים לשלמות הנצחית הזו ומתנערים בקלות מכל התשוקות.
הבודהה, לעומת זאת, מכחיש את הקיום של מהות קוסמית מופשטת. במקום זאת הוא מציע למדוט במטרה להתבונן ולהבין באופן עמוק את מקור התשוקות המשתנות שלנו. לאחר שנכיר את שורשן של התשוקות שלנו נבין שהצמדות אליהן היא זו, המהווה את מקור הסבל של האדם, ומתוך הבנה זו ניתן יהיה לשחרר אותן.
הבודהה זיהה כי אפילו הרצון לא להשתוקק הוא בעצמו תשוקה, וככזה מהווה מקור לסבל. לכן הפתרון שמציע איננו להתנגד לתשוקות, אלא להבין את הדינמיקה הפנימית של התודעה המולידה את התשוקות ומתוך כך להרפות מהן.
הבודהה מציע דרכים פרקטיות שיאפשרו לנו בהדרגה לשחרר את כל התשוקות וההיצמדויות, הנקראות – ארבע האמיתות הנאצלות ( סלחו לי על פישוט היתר של תורתו העמוקה והמורכבת).
המיתוס מעורר ההשראה אודות ליל ההתעוררות של הבודהה, מספר על השד מארה. מארה הינו אדון הפיתויים והתשוקות שהיה מוטרד מאפשרות ההתעוררות של הבודהה, הרי התעוררות זו תשלול ממנו את כוחותיו. על כן, שלח מארה את צבאותיו לאיים על הבודהה, מסופר כי "ה-mind של הישות הגדולה לא זז'. כאשר ישב שם, לא מושפע מהאיומים של מארה, החיצים של מארה הפכו לפרחים.
כאשר מארה נוכח שהאיומים שלו לא עובדים, הןא שלח את בנותיו הצעירות והיפות לרקוד בפני הבודהה לפתות אותו ולהוציא אותו משלוותו. אך גם באופן הזה לא נחל מארה הצלחה.
המשמעות הרווחת של 'דרך האמצע' אותה הבודהה לימד היא לא להתמכר להנאות חושניות מצד אחד, ומהצד השני לא לתרגל סגפנות קיצונית ולהתכחש לצרכים הבסיסיים של הגוף. עם זאת יכולה להיות משמעות נוספת, כאשר מתמודדים עם תחושות נעימות (פיתויים) או תחושות לא נעימות (פחד), אין להתעלם מהן או להדחיק אותן, אך גם לא להיות מופעל על ידיהן בצורה אוטומטית.
על ידי התבוננות בתחושות הגופניות שעולות כאשר אנו מתבוננים על העולם בשלווה, מבלי להתעלם או להדחיק את אותן התחושות, אך גם מבלי להגיב אליהן באופן אוטומטי, נוכל ללמוד להרפות מהנטיות הטבעיות שלנו להיאחזות ולדחייה.

המסר העיקרי של הבהגווד-גיטה
מסר זה מסוכם בשלוקה (פסוק שיר) 47 בפרק 2 של יצירה זו, שבו קרישנה אומר לתלמידו, ארג'ונה:
"זכותך היא לפעולה בלבד, לעולם לא לפירות.
אל תתן לפירות הפעולה להיות הסיבה לפעולותיך, אך אל תיצמד לאי-פעולה.
בצע את הפעולות מבוסס ביוגה, לאחר שנטשת את ההיאחזות, ארגו'נה"
דהיינו, הבהגווד-גיטה אינה מטיפה להתנתקות מהעולם, אלא להיפך: 'אין להיצמד לאי-פעולה'. במקום זאת, עלינו לפעול באופן אחר, לפעול מבלי להיאחז בפירות הפעולה!
אני וכנראה שגם אתה או את הקוראת, כמו כל אדם רגיל, פועלים לרב על-מנת להשיג פרי, להגיע לתוצאה רצויה. למשל, אנחנו לומדים כדי לקבל תואר או לרכוש מקצוע; יוצאים לעבודה, מתוך מחשבה על השכר שיגיע בסוף החודש, מתאמנים כדי לשפר את הכושר, וכו'. אם תתבוננו לעומק על המניע לכל פעולה שאתם עושים, תגלו כמעט תמיד, שיש ציפייה מודעת או לא-מודעת, לפרי כלשהו.
המסר של הבהגווד-גיטה הוא מהפכני: פעולה לא צריכה להיעשות בשביל פרי, אין לנו זכות על הפרי, אלא רק על הפעולה עצמה.
אם אנחנו פועלים למען פרי, כדי להשיג רווח, או כדי לקדם דברים שחשובים לנו, ונאחזים בתוצאה העתידית הרצויה, הרי שאם התוצאה לא תושג, נחווה אכזבה, תסכול וכשלון. כלומר, נסבול ברמה זו או אחרת. אולם, אם לא נשתוקק לפרי, ונתרכז באיכות הפעולה, נפעל לפי צו המצפון שלנו, ללא היאחזות, הרי שלא נסבול, גם כאשר הפרי לא יגיע.
הפרי הוא עתידי ולכן תמיד מדומיין. ומאחר שאין לנו שליטה על המציאות, ייתכן, ואולי אף סביר, שהתוצאה לא תהיה כפי שדימיינו אותה. ואז נכונה לנו אכזבה. אולם, אם הפעולה שלנו היא נכונה, ונעשית במיומנות (כלומר, ללא השתוקקות לפרי), הרי שנוכל להמשיך להיות מעורבים בעולם, אך באופן אחר.
הבהגווד-גיטה מציעה איפוא דרך מהפכנית של פעולה בעולם, פעולה ללא השתוקקות לפירות.
נציין לסיכום, כי כדי להגיע להשתקעות מדיטטיבית ולאושר פנימי שאינו מותנה בנסיבות (הדרך הראשונה- דרך היוגה) או ללמוד להתבונן על טבע התשוקות ולהרפות מהן (גישתו של הבודהה) או כדי לפעול ללא השתוקקות לפרי (הדרך השנייה- הבהגווד- גיטה), נדרש שינוי עמוק של התודעה. שינוי כזה לא יכול להתרחש רק עקב הבנה אינטלקטואלית, ומחייב תרגול ממושך ומסור. היוגה היא פילוסופיה מעשית. בניגוד לפילוסופיה שאנו מורגלים אליה, היוגה מתעניינת בהסבר המציאות הפנימית והחיצונית לא לשם סיפוק אינטלקטואלי, אלא כדי ללמד אותנו לסבול פחות (או אפילו למגר את הסבל לחלוטין). את זה ניתן להשיג רק באמצעות תרגול מתמשך ועקבי, התבוננות וחקירה פנימית.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *