על הנשימה

על הנשימה – המלצה ודיון על פודקאסט

בפודקאסט הזה, מראיין מתן חכימי את ד"ר מיכאל הרלינג (במסגרת הסדרה שלו "תחושת בטן") על חשיבותה של הנשימה לבריאות הגופנית והנפשית שלנו. זהו פודקאסט מעניין וחשוב לשמוע אותו. לי הוא חידש לא מעט דברים בקשר לנשימה. ד"ר הרלינג מתאר את הנשימה בעיקר מנקודת מבט מדעית (בעיקר, משום שהוא עוסק גם בשיטות ריפוי לא קונבנציונליות והגישה שלו היא הוליסטית ופתוחה).

כפי שכולנו יודעים, היוגים עסקו בנשימה ובפראנה במשך אלפי שנים והידע של היוגה בנושא זה הוא רב. אסקור להלן את הנושאים העיקריים בפודקאסט, ואדון בקשר בין זה לבין אמנות הנשימה היוגית.

ד"ר הרלינג מעיד שמרבית המטופלים שמגיעים אליו לא נושמים נכון ודבר זה פוגע בבריאות הפיזית והנפשית שלהם. כחלק מהטיפול, הוא מלמד אותם לנשום נכון ונותן להם תרגילים כדי להפנים נשימה יעילה יותר. מהי אפוא לפי גישתו נשימה נכונה?

הוא מדבר על שלושה דברים עיקריים:

  1. נשימה אך ורק באמצעות האף
  2. נשימה סרעפתית
  3. נשימה איטית

כיוגים, אנחנו יודעים שהאף הוא מכשיר הנשימה שלנו ומכירים את הסיבות העיקריות:

  1. באף יש שעריות שתפקידן לסנן את האוויר שנכנס ולעצור חלקי אבק, חיידקים ווירוסים. לזה יש חשיבות עצומה בשמירה על בריאותנו.
  2. מעברי האף הם צרים וארוכים ולכן האוויר שנכנס דרכם מתחמם ומגיע לריאות בטמפרטורת הגוף (או קרוב לכך).
  3. מעברי האף הם לחים ולכן האוויר הנשאף נעשה לח יותר, מה שמקל על ספיגתו.

ד"ר הרלינג מדגיש את הסיבות הללו ואף מוסיף להן:

  • הממברנות של האף מפרישות לאוויר הנשאף חנקן חמצני (Nitric Oxid – NO) שמסייע להרחיב את מעברי הנשימה (הסמפונות והסימפוניות), דבר שמגביר את הספיגה של הריאות.
  • בנשימה דרך הפה, הלשון נוטה להתרומם ודבר זה, לאורך זמן, מעוות את צורת הלסת וגורם לשיניים להתעקם. כמו-כן, זה עלול לגרום לעיוותים במעברי הנשימה באף, מה שמקשה עוד על הנשימה דרך האף. כך נוצר מעגל קסמים שבו נשימה דרך הפה, נעשית המוצא היחיד.

הייתי מוסיף לזה שנשיפה דרך הפה מייבשת את הגוף.

כיונקים, נשמנו כולנו דרך האף, משום שכאשר ינקנו, הפה היה סתום ע"י פטמת האם (או במקרה הפחות טוב, פטמת הבקבוק). במהלך השנים, וכאשר הפעילות הגופנית פוחתת והתנוחה נעשית כפופה (כמו בישיבה ממושכת, ללא מודעות), תנועת הבטן מוגבלת ואז חלק מהילדים מתרגלים לנשום מהפה. זה עלול לקרות גם בגלל נוקשות בבטן עקב מתח ממושך.

אולם אין ספק שהטבע הועיד את האף לנשימה ואת הפה לדיבור ואכילה (שגם בשני אלו מומלץ להפחית). מורה היוגה ג'אווהאר אמר בסדנה בארץ שמי שנושם מהפה, יצטרך לאכול מהאף… (משום שהוא יחלה ויאלצו להזין אותו דרך האף באמצעות זונדה). מי שרגיל לנשום מהפה, עלול לסבול מבריאות לקויה, משום שהנשימה היא פונקציה כה חיונית ויש לה השפעה ניכרת על בריאות וחיוניות הגוף, ועל התפקוד הטוב של כל מערכות הגוף.

נשימה דרך הפה, היא רק במצבי חירום שבהם האף סתום לחלוטין, או שמסיבה אחרת אין אפשרות לנשום דרך האף. לדברי הרלינג, עלינו לנשום מהאף גם בשעת השינה ואפילו בעת מאמץ פיזי. כדי להבטיח שננשום דרך האף בשינה, הוא ממליץ לשים פלסטר על הפה כדי למנוע מהאוויר להיכנס דרכו. מאתגרת יותר היא נשימה דרך האף בעת מאמץ אירובי, אך לטענתו (והוא רוכב על אופניים ומתרגל סקטבורד), זה קשה בהתחלה, אך עם אימון ונחישות, זה אפשרי (את זה אני עדיין לא ניסיתי…).

לגבי נשימה סרעפתית, ד"ר הרלינג מציין שלריאות צורת משולש שבסיסו הרחב מצוי למטה, לכן כאשר נושמים נשימה שטחית, לחזה העליון בלבד, חלק גדול מהריאות אינו מתפקד. כאשר יש מתח בבטן והיא לא זזה ברכות עם הנשימה, הסרעפת עובדת בצורה שאינה אופטימלית, והנשימה נעשית במידה רבה בעזרת השרירים הבין-צלעיים, זו נשימה אנכית. לטענתו, נשימה סרעפתית, שהיא רוחבית היא יעילה הרבה יותר.

נשימה איטית מאפשרת ספיגה טובה יותר של החמצן לדם ויש לה אפקט מרגיע. לטענת הרלינג אנחנו נושמים מהר מדי, הוא אומר שבמחקרים שנעשו לפני עשרות שנים נמצא שקצב הנשימה היה איטי הרבה יותר ממה שמוצאים היום. ככל הנראה, האופי המהיר של החיים בעולם המודרני, גורם גם להאצה של הנשימה.

לנשימה איטית (ובמיוחד לנשיפה איטית) יש אפקט מרגיע מאוד. כלונו יודעים שכאשר אנחנו נמצאים במתח או חווים סערה רגשית, מספיק להיזכר לבצע כמה נשיפות באיטיות, דרך הנחיריים, כדי להירגע ולחזור לאיזון רגשי. תרגילי הנשימה שמציע הרלינג, מלמדים להאט את הנשימה. הוא מזכיר תרגיל שהוא קורא לו "מרובעים" שעיקרו ספירה של השאיפה, העצירה שאחריה, הנשיפה והעצירה שאחריה, כדי להאריך אותם. בהתחלה אפשר לעשות ספירה עד 4, ובהדרגה אפשר להאריך את כל ארבעת השלבים הללו של הנשימה.

הגישה המדעית מול חכמת היוגה

היוגה מדברת על הנשימה כביטוי של הפראנה – האנרגיה (כל צורות האנרגיה הפיזיות, אך גם אנרגיה נפשית ורוחנית – אנרגיית החיים). הקשר בין המילים העבריות 'נשימה' ו'נשמה' מעיד על הקשר ההדוק של הנשימה עם המהות העמוקה שלנו. קשר זה מתבטא גם בכתבים של היוגה ומבטא את גישת היוגה לנשימה. בהאטה-יוגה-פרדיפידקה, טקסט יוגי מימי הביניים, נאמר:

"כאשר הנשימה אינה סדירה, התודעה אינה סדירה; אך כשהנשימה סדירה, כך גם התודעה והיוגי חי חיים ארוכים. לכן יש לרסן את הנשימה" (פרק 2, פסוק 2)

גם לפי היוגה יש לנשום דרך האף, אך היוגה מרחיבה ואומרת שהאף הוא המכשיר לקליטת הפראנה. לכן נשימה מהפה, בנוסף לכל החסרונות שלה שנמנו לעיל, אינה טוענת את הגוף באנרגיה, באותה מידה כמו נשימה מהאף.

תרגול הנשימה ביוגה הוא חלק מהנתיב היוגי אל מצב של בהירות שכלית ואיזון רגשי, ומופיע כאיבר הרביעי ביוגה בעלת שמונה האיברים (אשטנגה יוגה). לפי גישה זו, אין לנתק את תרגילי הנשימה (או פראנאיאמה) מהמרכיבים האחרים של היוגה, כמו יציבה נכונה (אסנה), הפנמת החושים (פראטיאהרה) וריכוז (דהיאנה).

בעוד שד"ר הרלינג אומר שאפשר לתרגל את תרגילי הנשימה שהוא מציע בעת נהיגה ואפילו בזמן רביצה על הספה וצפייה בטלוויזיה, הרי שביוגה, הפראנאיאמה מתורגלת באסנה נכונה, כאשר עמוד השדרה מוחזק ביציבות, בית החזה רחב ופתוח והגוף רפוי. יתר-על-כן, יש חשיבות רבה לריכוז ולהתבוננות הקרובה בנשימה. אמנם אפשר לתרגל נשימה בכל מצב, אך התרגול היוגי של הפראנאיאמה, אינו רק תרגול של הנשימה, אלא מיועד (יחד עם איברי היוגה האחרים) להביא אותנו למצב יוגי של ראייה בהירה של המציאות, שיווין נפש והשקטה של הפעילות המנטלית. לכן, יש להכין את הגוף באמצעות האסנות, לתרגל בתנוחת ישיבה זקופה ויציבה (או, לסירוגין בשכיבה על תמיכה שמגביהה את בית-החזה), להתבונן פנימה ולשמור את התודעה במגע רצוף עם הנשימה.

הנשימה הפראנאיאמית היא נשימה מלאה, ולכן היא מאפשרת ספיגה מקסימלית של חמצן לגוף. הבטן מוחזקת כדי לאפשר לצלעות להיפתח ולהתרומם, וכך הסרעפת מתרחבת באופן מירבי ותומכת במבנה של בית החזה. הנשימה אינה נשימה שטוחה לבטן בלבד, אלא נשימה איטית, חלקה, עדינה שעולה מהבטן אל בית החזה ומגיעה על החלק העליון של הריאות.

תרגול הפראנאיאמה מזין לדברי היוגים את הגוף האורגני, או הפראנמאיה קושה, ולכן הוא יותר מתרגול פיזי. המילה פראנאיאמה פירושה הנעה, הארכה, הרחבה ואגירה של הפרנאה. לכן פראנאיאמה כוללת אלמנטים כמו בנדהות וקומבהקה. הבנדהות (נעילות) מיועדות לאצור את הפראנה בגוף האורגני. בישיבה יש להרכין את הראש בג'לנדרה בנדהה, ולהפנות את המבט הפנימי אל הריאות. ברמה הפיזית, זה מונע מהלחץ שנוצר בעת שאיפה מלאה ליצור מתח בעיניים ועומס על המוח. ברמה המנטלית זה שומר את הריכוז בתנועת הנשימה וברמה הרוחנית, הרכנת הראש מבטאת התמסרות, ענווה וצניעות. התרגול כולל גם קומבהקה, שהיא עצירה של הנשימה, יחד עם עצירה של הפעילות המחשבתית.

לסיכום

האבחנות של המדע המודרני, כפי שמציג אותן ד"ר הרלינג, תואמות את  הגישה היוגית: נשימה דרך האף, נשימה מלאה ואיטית. הרלינג מדבר על החשיבות של עצירת הנשימה וגם על תרגיל של זמזום הדבורה (ברהמארי בשפה היוגית). אלא שהגישה היוגית היא כוללנית הרבה יותר ורואה בנשימה ביטוי עיקרי של אנרגיית החיים. לגישה זו יש השלכות על האופן שבו התרגול נעשה, כפי שתיארתי לעיל. אין ספק, שהידע שהיוגים צברו במשך אלפי שנים של תרגול נשימה הוא עמוק מאוד ונוגע, פרט לרמה הפיזית, גם ברבדים עמוקים יותר של הווייתנו. מעניין לראות שהתובנות של המדע המודרני מאששות חלק גדול מהאבחנות של היוגים.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *