תרגום: עטר רבינא

במהלך השנים, זכיתי להשתתף בסדנאות רבות של מורים בכירים, בהן הם שיתפו תובנות עמוקות שנבעו מתורתו של ב.ק.ס. איינגאר ומתוך הבנתם  ותרגולם האישי.

המאמר שלפניכם הוא אוסף של מחשבות והצעות על כיצד יכולה הפילוסופיה של היוגה לבוא לידי ביטוי דרך התרגול. רבות מן התובנות הללו מגיעות מהוראתו של מורי הנערץ, בירג'ו מהטה, כפי שאני מבין אותה.

התודעה ומרכיביה השונים

התודעה (צ’יטה) מורכבת משלושה היבטים: אינטליגנציה (בודהי), אגו (אהמקרה), ומיינד / שכל (מאנס). התודעה היא מהות פנימית המחלחלת אל כל חלקי הגוף, אף כי לעיתים היא שרויה במצב רדום. להיות מודע פירושו: לעורר את התודעה.

לדוגמא: כאשר מישהו קורא בשמך, ה־מאנס קולט את הגירוי החושי. מכיוון שיש ליצור תגובה חדשה, הוא מעביר את המסר אל ה־בודהי (התבונה או האינטליגנציה), אשר פונה  אל ה־אהמקרה — תחושת ה"אני" — ואל מאגר הזיכרון, כדי לזהות שהקריאה מופנית אלי. לאחר מכן התבונה מחליטה מה תהיה התגובה הראויה: למשל, לענות לדובר או להתעלם מן הקריאה.

מודעות אמיתית מתעוררת רק כאשר שלושת ההיבטים — מאנס, בודהי ואהמקרה — פועלים בהרמוניה.

תבונה, הרגל ופעולה מודעת

כאשר אנו פועלים מתוך הרגל, ה־מאנס הוא ששולט בפעילות. למשל, מזכיר/ה שלמד/ה להשתמש בתוכנות משרדיות מבצע/ת את משימותיו/יה כמעט באופן אוטומטי. פעולה הרגלית או דפוסית מערבת את המוחון (המוח הקטן, cerebellum), בעוד שהתגובה למשהו חדש מפעילה את קליפת המוח (cerebral cortex) — מושב התבונה.

האינטליגנציה היא זו המאפשרת לנו לפגוש אתגרים חדשים, ללמוד דפוסי פעולה חדשים, להעריך, להשוות ולקבל החלטות מודעות. היא זו המסוגלת להבחין בין נכון לשגוי, בין ראוי ללא ראוי, ובין הולם לבלתי הולם.

היוגה, על פי פטנג’לי, היא חקר התודעה, לימודה ובסופו של דבר גם השקטתה. חקירה זו דורשת התעוררות של ההיבט התבוני של התודעה, ודבר זה מתרחש רק כאשר אנו ניצבים בפני אתגר חדש. לכן היוגה אינה יכולה להיות הרגלית או מכנית; עליה להישאר חיה, חוקרת ופתוחה לגילויים חדשים.

טבע המאנס (המיינד), האגו והאינטליגנציה 

ה־מאנס (המיינד) יכול להתמקד רק בנקודה אחת בכל רגע נתון; ה־בודהי (האינטליגנציה) זורם בחופשיות, כמו מים. כשם ש־H₂O יכול להתקיים בתור מים, כקרח או כאדים, כך גם התודעה יכולה ללבוש צורה של אגו, מאנס או אינטליגנציה  — כאשר לרב, אחד מהם דומיננטי יותר על חשבון האחרים. הקרח מסמל את ה־אגו: נוקשה ומתנגד לשינוי (“זה מי שאני”, “ככה אני , אני תמיד עושה את זה”).

ה־מאנס הוא חסר מנוחה ונוזלי, כמו מים.
האינטליגנציה היא רחבה ועדינה, כמו אדים המתפשטים במרחב.
מטאפורה אולי מדויקת יותר לאינטליגנציה היא: אור או אנרגיה. האינטליגנציה זורמת בגוף כאנרגיה. כאשר זרימת האינטליגנציה חסומה, אז ה־מאנס משתלט — כפי שסכר שעוצר את זרימתו של נחל ובכך יוצר אגם של מים עומדים.

טעויות בשיפוט אינן נובעות ממחסור באינטליגנציה (בודהי) — לכולנו יש יכולת הבחנה אינטואיטיבית. הקושי מצוי או בתפיסה (קלט — מן החושים אל האינטליגנציה) או בביצוע (פלט — מן האינטליגנציה אל אברי הפעולה).
מכיוון שה־מאנס אחראי על העברת המסרים הללו, כאשר הוא מתפקד באופן חלק — העיוותים נעלמים. 

ה־אגו הוא אוסף של זיכרונות ושל דפוסים והרגלים המונע מאיתנו לראות את הדברים בצורה רעננה וחדשה. עלינו להיות מסוגלים לצאת מעצמנו- מחוץ לזהותנו, ולהביט בנוף מזווית אחרת, לא רק מזו המוכרת לנו, שאליה הורגלנו.

זרימת המודעות בתוך אסאנה

פעולה הנובעת מן ה־מאנס היא מקומית (לוקאלית) ומאומצת. פעולה הנובעת מן ה־בודהי (האינטליגנציה) מקרינה ומתפשטת בכל רחבי הגוף, כמו אור השמש.

בתנוחות עמידה, למשל, כפות הרגליים יוצרות את הבסיס. הן צריכות להיות ארוכות ורחבות. כאשר כפות הרגליים משתרשות ביציבות ברצפה, אפשר לחוש זרם אנרגטי עולה דרך האגן אל החזה, ומשם מתפשט דרך הזרועות והראש.

כאשר מורה אומר לתלמידים מתחילים “להרים את פיקות הברכיים”, ה־מאנס שלהם הולך אל הברכיים ומבצע את הפעולה — אך מכיוון שהמיינד אינו יכול להישאר במקום אחד לאורך זמן, פיקות הברכיים ישמטו די מהר.

כאשר אנו מתבוננים בגוף באופן הוליסטי וחשים את זרימת ה־בודהי אזי התנוחה נשארת יציבה וחסרת מאמץ. אז ניתן לשהות בתנוחה  ביציבות ובנינוחות גם יחד — סטירה וסוקהה (sthira ו-sukha).

ההיבט של סוקהה — נינוחות, הרפייה וקלילות — הוא חיוני, שכן כדי להתחבר להרגשה או לתחושה (feeling) יש הכרח ברגיעה ובזרימה חופשית של הנשימה. הגרון, במיוחד, חייב להישאר רך, משום שמתח בגרון מתורגם מיד למתח במוח.

כאשר אנו חשים חסימה בזרימה – נניח, עצם הזנב בולטת לאחור – נדרשת התאמה. הנעת עצם הזנב פנימה והידוק הירכיים הקדמיות לאחור, מחזירים את זרימת האנרגיה לאורך הרגליים, והברכיים מגיבות בהתאם ומתמקמות בצורה נכונה. אז כבר אין צורך בהנחייה כמו "הרימו את פיקות הברכיים".

יוגה כהשהיה פנימית

תרגול היוגה משמש כמערכת השהיה פנימית, המפרידה אותנו מתנודות ה־פרקריטי (הטבע, כל מה שנתון לשינוי).
אנו עובדים על ה־צ’יטה, שהיא ההיבט הקרוב ביותר ל־פורושה (העצמי), כך שהיא (הצ'יטה) תישאר יציבה גם כאשר הפרקריטי נרעד. כמו שבמכונית בעלת בולמי זעזועים טובים, הנסיעה תהיה חלקה גם על כביש משובש. לפיכך, תרגול נכון צריך לטפח סובלנות, יציבות מנטאלית ושוויון נפש, ולאפשר חופש ממשיכתם (pull) של צמדי הניגודים. אם זה לא קורה, סימן שמשהו בתרגול סטה ממסלולו.

חזון, אסטרטגיה וטקטיקות ביוגה

באמצעות מטאפורה מעולם העסקים — חזון, אסטרטגיה, טקטיקה ושיטות:

• חזון: מטרת העל של היוגה היא הפחתה או שחרור מלא מסבל, חוסר סיפוק ואי נחת (דוקהה) הטמון בקיום האנושי.
• האסטרטגיה (שמציע פטנג'לי): השקטת תנודות התודעה (chitta vritti nirodha). השקטה זו יוצרת בהירות בתודעה שמאפשרת לראות את המציאות כפי שהיא ולא מבעד לעיוותי התפיסה.
  טקטיקה (של איינגאר יוגה): דיוק ויישור (אליינמנט) — סימני ההיכר של שיטת איינגאר.
  שיטות: ההוראות והטכניקות המפורטות שמביאות ליישור ולדיוק.

בתחילה, הטכניקה היא העיקר. בהמשך אנו מבינים שהיא רק אמצעי לשרת את המטרה הרחבה יותר של היישור, אשר בתורו מביא לרוגע, לבהירות, לאיזון ולשלווה — ובסופו של דבר להפחתה של הדוקהה.

ממאמץ לנינוחות

כאשר סנטושה — שביעות רצון ונינוחות — מתעוררות, נוכל לשהות בתנוחה זמן רב ולהשתקע בה מבלי לחוש את הזמן שחולף. אין עוד מאבק עם ראגה (משיכה) ודְוֶשָה (דחייה) — הם נושרים מעצמם.
פיתויי העולם מאבדים את כוח המשיכה שלהם מול השקט העמוק והסיפוק שהתרגול מביא עמו. כך הקלֵשות (מקורות הסבל) מתוססות. יישור נכון והפחתת המאמץ (או הגעה למאמץ חסר-מאמץ – effortless effort) מטפחים ידיעה, ומפחיתים את ההיצמדות ופחד.

בשלב זה מתעורר הרצון לבצע את התנוחה שוב ושוב — לא מתוך אמביציה אלא מתוך סקרנות ושמחה פנימית. הדחף נעשה פנימי, ואין יותר צורך בדחיפה חיצונית.

עבודה עם מודעות

בכל מקום שבו יש מגע (ספרשה), יכולה להיות מודעות. אנו משתמשים במגע עם הרצפה — או אפילו בנגיעה קלה על איבר בגוף, כדי להביא לשם תשומת לב.

אפשר להניע את המודעות דרך הגוף באמצעות לחיצה על המפרקים, כמו שסוחטים משחה בשפופרת של משחת שיניים או של צבע שמן — ממפרק למפרק.

בטריקונאסנה, למשל, השתרשות של עצמות המסרק (המטאטרסלים) ברצפה מפזרת את המודעות אל הבהונות והקרסוליים, ומשם דרך הברך, מפרק הירך, האגן, צידי עמוד השדרה, השכמות, המרפקים ושורשי כפות הידיים.

מן המקום שבו המודעות מרוכזת, יש לפזר או לפרוש אותה כמו חמאה — לא להזיז מצד לצד כמו נדנדה, אלא לחלק אותה באופן שווה.

כאשר המודעות מפוזרת באופן אחיד בכל הגוף, מתעורר שקט: ישנה הרמוניה, פתיחות ופשטות —chitta vritti nirodha, השקטת תנודות התודעה. העבודה היא על הצ’יטה, לא רק על הגוף.

באמצעות עבודה עם מודעות ניתן לייצר את כל ההנחיות ואף לגלות חדשות. איננו צריכים לפעול מתוך הזיכרון אלא מתוך התחושה — ברעננות ובפתיחות לתחושות חדשות.

כאשר הבהירות דועכת, אנו זקוקים להכוונה ולהנחיות.

״הארה״ פירושה שהאור נוכח, הדרך נראית ישירות — אין צורך לזכור או להישען על כתבים.

אך בחשיכה, עלינו להשתמש בזיכרון שלנו או בהכוונה  חיצונית כדי להימנע ממכשולים.

משמעות האסנה

אסנה היא תנוחת גוף המביאה יציבות ונינוחות — או שמחה.
אם לאחר ביצוע אסנה האדם אינו מרגיש רגוע או שמח יותר, משהו היה לא נכון, לא מדויק. יש לחפש את תחושת השקט ושביעות הרצון עם היציאה מן התנוחה.
מנגד, לעולם אין להחזיק תנוחה מתוך מאמץ, מאבק או אגרסיה. כל עוד מפיקים משהו מהשהייה בתנוחה, אין שום סיבה לצאת ממנה ואפשר גם לשאת אי נוחות, קושי או כאב מסוים, מבלי להתערער. אך כאשר השהייה הופכת למאבק, אין טעם להישאר בתנוחה.

המסע מבורות (אי ידיעה) אל בהירות

התפתחות ההבנה עוברת דרך ארבעה שלבים:

בורות —> ידע —> תבונה —> בהירות

(באנגלית זה ארבעה I-ים: Ignornce, Information, Inteligence, Innocence)

למשל, 

1. ילד דופק על קלידי הפסנתר ללא ידע. בורות
2.  תלמיד לנגינה לומד ואוסף מידע. רכישת ידע, לימוד התחום.
3. התלמיד מסוגל ליישם את המידע בשיקול דעת ובתבונה.
4. מלחין, לאחר שספג את הכללים, יכול לשכוח מהם, וליצור יצירות מקוריות מתוך פשטות ופתיחות.

המלחין יכל להתעלם מהכללים משום שהם כבר הופנמו. הוא או היא אינם פועלים עוד מתוך בורות, אלא מתוך בהירות ותום (innocence).

בשלב הידע, יש ללמוד את הידע באופן ברור ועקבי. מתחילים זקוקים להנחיות ברורות וחד־משמעיות — ללא חלופות או פרשנויות.

בשלב התבונה אפשר להתמודד עם סתירה וריבוי, לנתח ולהבחין.

בשלב הבהירות האחדות מופיעה מחדש; הניגודים מתמוססים, והאדם תופס את השלם המונח בבסיס הדברים.

כדי ללמוד עלינו לפנות מקום לבלתי־נודע — לאפשר לכך שמשהו חדש יוכל להופיע.

נדרש אומץ לא להיאחז בכללים המוכרים ולהישאר בריק הזה, שכן רק ממנו יכול משהו חדש להיוולד. ארג’ונה, בייאושו, מגיע לנקודה שבה הוא מכיר בבורותו — וההכרה הזו מאפשרת לו ללמוד מקרישנה, שיכול לייצג את קול החכמה שבתוכו.

מן הרצון אל ההתמסרות 

ריכוז ממוקד (אֶקַגְרַטָה) הוא בעל ערך והוא חלק חיוני מן התרגול, אך הוא איננו פסגת הדרך הרוחנית. באקגרטה הרצון עדיין פעיל, ודבר זה עלול לטפח גאווה ואגו.

האיכות הרוחנית העמוקה יותר היא ענווה. בשלב מסוים יש לפעול ללא כוח רצון.

באסאנה אפשר לחוש את המעבר הזה בבירור.

בהתחלה אנו משתמשים במאמץ ובכוח שרירי. בהמשך אנו נעים מתוך האינטליגנציה ולא מתוך כוח חיצוני, גס, ולבסוף מתוך העוצמה העדינה של הפראנה.

ואז מגיע רגע שבו אנו פשוט רוצים להישאר בתנוחה — ללא כל סיבה חיצונית. אין צורך בכוח רצון, וגם איננו ממתינים שהמורה יאמר “צאו מן התנוחה”. בדקו את תגובתכם כשהמורה אומר “צאו מן התנוחה” כדי לדעת אם ספגתם את התחושה הזו. אני זוכר את פראשנט איינגאר אומר: “לעיתים קרובות המורה הוא הפרעה גדולה — כשאתה רוצה לצאת מתנוחה הוא אומר לך להישאר, וכשאתה רוצה להישאר הוא אומר לך לצאת.” אני מרגיש כך לא פעם

דהרמה ושוויון נפש

דְהַרְמָה היא כל פעולה שמביאה ליותר הרמוניה ושלווה, הן פנימית והן חיצונית. על האדם לפעול בהתאם לדְהַרְמָה שלו עצמו, ללא קשר לנוחות, לתגמול או לתועלת אישית.
כיצד נוכל ללמוד באסנה את משמעותו שלוקה (פסוק)  II.48  בבהגווד גיטה מגדיר יוגה כשוויון נפש (samatvam).
עלינו לפתח יציבות מנטלית. לדוגמה, באדהו מוקהה שוונאסנה (כלב מביט מטה), התחילו כשהמשקל בא קדימה והרגישו את הלחץ בכריות האצבעות. לאחר מכן מתחו את הזרועות והגו לאחור ולמעלה לכיוון הישבנים, מבלי שהלחץ הזה יפחת — אפילו במעט. כך תלמדו איזון ויציבות.
לחלופין, התחילו מאוטאנאסנה, כשהמשקל על העקבים, והעבירו לאט את האגן קדימה עד שתרגישו את נקודת האיזון המושלם, שבה הרגליים אנכיות לחלוטין. התודעה תיעשה מאוזנת וניטרלית.

לא משנה כמה “נגיע רחוק” בתנוחה — ההישג החיצוני אינו רלוונטי. מה שחשוב הוא הדבקות בדְהַרְמָה שלנו!