מבוא

בפוסטים קודמים דנתי ביאמות (ראו: על תרגול אהימסה ועל סאטיה וכן על אהימסא וסאטיה בתרגול האסנות); כאן אני עוסק באפריגרהה (Aparigraha).

אפריגרהה היא היאמה החמישית מתוך חמש היאמות – עקרונות ההתנהגות האתיים המהווים את הבסיס לדרך היוגה על פי פטנג’לי (ראו פוסטים קודמים דל תרגול אהימסה ועל סאטיה).

אפריגרהה היא אי־חמדנות, אי־צבירה ואי־אחיזה: היכולת לחיות בפשטות, מבלי לצבור יותר ממה שנדרש, ומבלי לאפשר לרצון המתמיד ל"עוד" לנהל את חיינו.

אפריגרהה אינה קריאה לויתור קיצוני או לסגפנות, אלא להזמנה לחיים מודעים, מאוזנים ושקטים יותר – חיים שבהם אנו משתמשים בדברים, אך איננו נשלטים על־ידם.

אפריגרהה היא ההפך מ-פריגרהה, שמשמעותה אגירה או צבירה. הימנעות מצריכה מעבר למה שנחוץ לנו, והימנעות ממרדף ואיסוף של רכוש וחפצים אפריגרהה מובילה לחיים פשוטים יותר, שקטים יותר ומאושרים יותר. שמירה על אפריגרהה מעניק לנו שלווה מנטלית רבה יותר. ב־אור על היוגה כותב ב.ק.ס. איינגאר:
“באמצעות הקפדה על אפריגרהה הופך היוגי את חייו לפשוטים ככל האפשר, ומאמן את תודעתו שלא לחוש אובדן או מחסור בדבר… הסאדקה פיתח את היכולת להישאר מסופק בכל אשר קורה לו. כך הוא משיג את השלווה שלוקחת אותו אל מעבר למחוזות האשליה והסבל שבהם עולמנו רווי.” (עמ’ 35–36)
כדי להבין באמת ולהתבסס באפריגרהה, עלינו להכיר תחילה את החסרונות של פריגרהה – ההרגל של האחיזה והמרדף אחר בהוגה, תענוגות החושים.
עונג דורש אובייקטים. אנו עובדים קשה כדי להשיגם, משקיעים אנרגיה בשמירה עליהם, אך יכולתם לספק אותנו הולכת ופוחתת. כתוצאה מכך אנו מחפשים עוד ועוד אובייקטים, וההיקשרות אליהם גוברת.
או, כפי שוויאסה מנסח זאת:
“אפריגרהה פירושה להימנע מלקחת או לחשוק בדברים, מתוך ראייה שהשגתם ושמירתם כרוכות בטרחה, שהם נתונים לכליה, שההתקשרות אליהם גורמת לנזק, ושהם מולידים עוינות.”

אפריגרהה והקשר לשאר היאמות

אפריגרהה קשורה באופן עמוק לשאר היאמות. כאשר איננו אוחזים ואיננו צוברים:

• אנו פוגעים פחות באחרים – וכך תומכים באהימסה (אי־אלימות).
• אנו פחות נמשכים לקחת את מה שאינו שלנו – וכך מתחזקת אסטיה (אי־גניבה).
• אנו חיים בפשטות ובכנות גדולה יותר – ביטוי לסאטיה.

הפחתת התלות בחפצים ובהנאות החושיות מאפשרת לתודעה להיות צלולה ושקטה יותר, ולחיים – פשוטים והרמוניים יותר.

שליטה על החמדנות

כדי להתבסס באמת באפריגרהה עלינו ללמוד לשלוט בחמדנות. החמדנות היא תכונה אנושית טבעית, אך היא לעולם אינה יודעת שובע. ככל שאנו מנסים לספק אותה – כך היא רק מתעצמת. בדומה לשפיכת שמן על האש, כל ניסיון "לספק" את הרצון לעוד רק מגביר את הלהבה.

החמדנות אינה מוגבלת רק לחפצים חומריים. היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם ביחסים, ברגשות, בכוח, בשליטה ובהישגים. אך בכל המקרים הללו, היא אינה מובילה לסיפוק מתמשך.

אחת הדרכים להחליש את החמדנות היא התבוננות מפוכחת בטבעם של האובייקטים עצמם: ההנאה מהם פוחתת עם הזמן, הם מתבלים, משתנים, ולעיתים אף יוצרים דאגה, תלות וסבל חדשים. בנוסף, צריכה מופרזת פוגעת גם באחרים – משום שהיא גוזלת מהם משאבים שהם זקוקים להם באמת.

דוגמה פשוטה וטבעית לאפריגרהה היא הנשימה: אנו נושמים רק את מה שאנו צריכים ברגע זה. איננו יכולים לאגור נשימה לעתיד, והגוף יודע בדיוק מתי די.

לעיתים קשה להבדיל בין חמדנות לצורך ממשי. קיצוניות אחת היא הסאדהו הנודד בדרכים חסר כל ומתקיים על קיבוץ נדבות ומזון; קיצוניות שנייה היא אגרנות כפייתית. אפריגרהה מזמינה אותנו להתבונן על הצרכים שלנו ולראות מה מהם באמת חיוניים לרווחתנו ולאושרנו ואילו מהם רק קושרים ומשעבדים אותנו.

חמדנות יכולה לנבוע מפחד שיחסר לנו בעתיד. עלינו להבטיח שיהיה לנו די בעתיד לחיים פשוטים וסבירים ובו בעת להתבונן על הצורך ל"עוד". האם אני תמיד לא מסופק? תמיד רוצה להשיג עוד רכוש? עוד כוח ומעמד? והאם זה באמת משרת את האושר והרווחה שלי?

האם אפריגרהה קלה יותר משאר היאמות?

לעיתים נדמה שאפריגרהה היא היאמה "קלה" יותר מאחרות, אך למעשה עומקה גדול מאוד. פטנג’לי קושר את ההתבססות באפריגרהה ליכולת להבין את רצף הלידות הקודמות והעתידיות – כלומר, את הדפוסים והנטיות העמוקות המעצבים את חיינו.

כאשר התודעה מפסיקה לרדוף אחרי אובייקטים חיצוניים, היא מתפנה להתבוננות פנימית. אז מתגלות הסמסקרות – אותם רישומים תת־הכרתיים, הרגלים ונטיות שמניעים את פעולותינו, יוצרים קרמה ומעצבים את מסלול חיינו.

במובן זה, אפריגרהה איננה רק הימנעות מצבירה, אלא שער להבנה עמוקה של עצמנו ושל הדחפים שמנהלים אותנו.

איך מתרגלים אפריגרהה בפועל

תרגול היוגה מספק קרקע פורייה לפיתוח אפריגרהה. באמצעות אסאנה, פראניאמה ומדיטציה אנו מטפחים:

• רוגע פנימי
• טוהר ובהירות
• תחושת סיפוק ושמחה בפשטות

תכונות אלו עומדות בניגוד לתלות בהנאות חושיות ובגירויים חיצוניים. עם הזמן מתפתחת שמחה טבעית ושקט פנימי שאינם תלויים ברכוש, בהישגים או בתוצאות.

התרגול משפיע גם על רמת הגוף והביוכימיה: הוא מוביל להרפיה עמוקה יותר, לאיזון, ולחוויה של שלווה ותענוג פנימי – כזה הנובע מההוויה עצמה.

סיכום

אפריגרהה מזמינה אותנו לשחרר אחיזה – ולותר על הנאות חושים שגורמות סבל, אלא הבנה. שכאשר מפסיקים לצבור ולרדוף, מתפנה מקום לחיים פשוטים, חופשיים ושקטים יותר. במקום עוד חפצים, אנו מגלים מרחב פנימי; במקום תשוקה אינסופית – סיפוק ויציבות.

זהו תרגול עדין, עמוק ומתמשך, שמוביל בהדרגה לחירות פנימית אמיתית.