יוגה בשבילי היא חיבור. חיבור לגוף, חיבור לרבדים עמוקים יותר בתוכי, חיבור לרגעים של אמת שמתרחשים אך ורק בהווה.
בכל רגע בחיים אפשר למצוא את החיבור הזה, שהוא כמובן מעבר לתרגול הפיסי של האסנות. אבל בעיני מה שנפלא ומיוחד בתרגול, זו ההזדמנות להתבוננות. כי לרוב ברצף העמוס של חיי היומיום, אפשר בקלות למצוא את עצמנו מנותקים, מכווצים, וחסרי שקט. ההתבוננות בזמן התרגול מהווה עוגן ומאפשרת לנו לעצור ופשוט להיות נוכחים- עם הגוף, עם התודעה, עם הנשימה.
התחלתי לתרגל יוגה בהודו לפני 8 שנים, ניסיתי כל מיני סגנונות עד שמצאתי את שיטת איינגר. אני זוכרת שמה שהכי משך אותי לתרגול היה תשומת הלב לפרטים הקטנים, מה שאפשר לי להעיר איזורים רדומים בגוף שהרגשתי שכבר חיכו להתעורר. אני אוהבת את התחושה הנדירה הזו שבה איזור שעוד לא הכרתי קם לתחייה, מתארך, מתחזק, משתחרר, משתף פעולה עם שאר חלקי הגוף. הדיוק של האסנות מאפשר לנו להיות מדויקים עם עצמנו- להרגיש איפה חסר איזון ולייצר אותו, להבין מה צריך להניע בשביל להאריך, לחוש מה מייצר פתיחה, להעיז להתמודד עם אתגר ולהבין מתי כדאי לשחרר. החקירה הזו לאט לאט מחלחלת ומדייקת אותנו גם בחיי היומיום. התרגול מאפשר לנו להכיר את עצמנו מחדש בכל יום, ולפתח רגישות לשינויים שמתחוללים בכל רגע ורגע.
השאיפה שלי בהוראת היוגה היא לעזור למתרגלים לייצר את החיבור הזה עם עצמם, לחוש את התנועה גם ברגעים הסטטיים, ולהנות מתהליך אינסופי של למידה באווירה נינוחה, פתוחה ומכילה.