טליה אורבך

למה יוגה? או: איך נסעתי להודו וחטפתי את ההארה

הזמן: אוקטובר 2008. זהו יום הולדתי ה 29. באופן מאוד לא חגיגי, ביליתי יום שלם בנסיעה באוטובוס מצחין, על מושבים קשישים שהסבו צער רב לישבן שלי. אני בירח- דבש בהודו עם אהוב ליבי, רציתי ליהנות, והנה במקום זה אני "מבלה" 17 שעות בטלטלות בלתי נסבלות.

צפון הודו - 2008היעד: רישיקש.

הסיבה: קורס יוגה אינטנסיבי במרכז של אוּשה דֵווי, מורה אגדית משוויץ שחיה ופועלת כבר שנים בהודו.

גם כשירדנו סוף סוף, בחושך, מנסיעת האימים הזו, התלאות לא תמו. כל אפשרויות הלינה שניסינו היו בתפוסה מלאה, חוץ מחדר אחד, בינוני בגודלו, שבמרכזו נצצה שלולית שתן. הבחור שהוביל אותנו החווה בתנועת יד נדיבה, כמו אומר "יום אחד- אפילו היום!- כל זה יכול להיות שלכם". הוא אפילו לא מצמץ לנוכח הכתם הצהבהב.

סירבתי בכל תוקף לבלות את שארית יום ההולדת שלי בחדר עם פיפי על הרצפה. יש גבול.

בלי להלאות בפרטים, בזכות העקשנות שלי הגענו בסוף לבניין עם חדרי הארחה מדהימים בניקיונם (יחסית להודו), ובמרחק יריקה ממרכז היוגה. זאת היתה הפעם הראשונה באותו חודש שבה ישבתי על אסלה- מתנת יום הולדת שלא אשכח.

בשבועיים הבאים סדר היום שלי התארגן סביב השיעורים במרכז:  בבוקר שיעור של  3 שעות, אחר כך מהר לאכול, ואז לישון כמה שאספיק לפני השיעור הבא. אחרי שיעור הערב שוב לאכול (והרבה), ואז לזחול למיטה ללילה קצר מדי, עוד לילה שבו השרירים לא יספיקו להתאושש מהתלאות שהם עברו.

הגעתי לסדנה ההיא בכושר אפסי, עם זיכרון עמום של עצמי עושה יוגה אי שם בעבר. התרגול במרכז היה כמו מחנה אימונים מפרך. חמישים ומשהו אנשים בחדר, מזרון צמוד למזרון, ומורה אחת קשוחה שמנהלת ביד רמה ובזרוע נטויה את השיעור. מדי פעם יש גערות ונזיפות. באוויר שוררת תחושה כללית שמה שלא יהיה, עדיף ליישר קו. החוויה הפרטית לא רלוונטית, כולם צריכים לעמוד ישר/ על הראש/ על רגל אחת. כולם, כלומר- גם אני. היום יש לי ספקות לגבי הגישה הזו, אבל באותם ימים- הייתי בעננים.

התמקמתי תמיד ליד החלונות הגדולים הפונים אל הנהר. כל שיעור שמעתי את השירה המונוטונית, היפהפייה של הנזירים. קולותיהם האחידים נישאו על גבי המים מהגדה הנגדית והגיעו ממש עד אלי, התערבבו עם ה"אוֹממממממםםם" שלי והסיחו את דעתי מהכאב. הזמן זרם יחד עם נהר הגנגה, וברגעים מסוימים, הקול של המורה הפך לליווי עדין שרק תמך בי, נוכח לצידי. הייתי עם עצמי, מרוכזת כולי בדבר אחד, ודווקא המסגרת הנוקשה של השיעור עזרה לי להתכנס פנימה. המבט שלי היה פקוח וער, אבל ראיתי רק את תוך הגוף: הגפיים הפכו לקווים ארוכים שהתארגנו לפי התנוחה. הראש מצא מקום חדש, הגיוני יותר, לנוח בו. יכולתי להרגיש איך הגוף לוקח על עצמו את האסנה, מאפשר לה למצוא מקום בתוכו, ואז שואב ממנה אמת צרופה. מה שקרה שם היה קסם.

ביציאה מהשיעורים דידיתי לאורך הגשר ומעל לנהר החשוך. כל הגוף שלי כאב, המפרקים תהו מה מקומם בעולם, והשרירים רצו להתפטר ומיד. למרות הקושי, הבנתי שאני עושה עכשיו משהו ממש חשוב. הרגשתי שעברתי איזו צומת, ושבמעבר הזה עשיתי בחירה.

כמה קלישאה זה- לעזוב את השגרה, לטוס לטיול בהודו, ולמצוא תשובה מהותית לשאלה של שנים?

-הקלישאה הזו קרתה לי.

סליחה, איך מגיעים ליוגה?

(על הוראה ונוכחות)

כשהבנתי שיוגה זה מה שאני רוצה לעשות בחיי, פשוט רציתי להיות עסוקה בזה כמה שיותר שעות ביום. לא דמיינתי מה זה בדיוק אומר, אבל ידעתי שזה עושה לי טוב, וקיוויתי שאוכל לעסוק במשהו שמסב לי הנאה וסיפוק.

כשחשבתי על ללמד יוגה, יכולתי לדמיין שזה נחמד להעביר הלאה ידע וניסיון. דמיינתי שזה יהיה מרגש להיות שותפה לתגלית של אנשים שנחשפים ליוגה לראשונה. מה שלא שיערתי זה, שהחיבור הכי חזק שלי עם נוכחות, יהיה דרך ההוראה.

אני מורה מאוד (מאוד) חדשה, מלמדת קצת יותר משנה. אני מלמדת קבוצות קטנות של 3-6 תלמידים, ותלמידים פרטיים שמגיעים כדי לפתור בעיה ספציפית. רוב התלמידים שלי הם נשים בגילאי 30 עד 60.

בזמן השיעורים, אני מחויבת להתבוננות בלתי פוסקת בגופים שמולי. המחויבות להתבוננות מייצרת חוויה של חיבור רציף, ממושך ואינטנסיבי לרגע ההווה.

מה קורה בברכיים של התלמידה הזו? מה היא שינתה כשנתתי את ההנחיה האחרונה? האם לדבר עוד, או שעכשיו הם עסוקים בהפנמה? מי הפסיקה לנשום? מה האווירה בחדר? איפה לגעת בדיוק כדי להבהיר את כוונתי? איך העור שלו מגיב למגע, והאם זה היה הדבר הנכון לעשות? – בכל רגע נתון אני מחויבת להתבונן, לנתח, לנסח את התובנות וליישם אותן. בכל רגע אני אחראית לבחור מה וכמה להגיד, למי ובאיזה אופן. צריך לבחור גם על מה לוותר- מה לא לומר בשלב הזה, מה עלול להעמיס על הקבוצה או לקטוע את הרצף של תלמיד מסוים.

הייתי רוצה לומר שגם בתרגול האישי שלי זה כך: התבוננות רציפה וערה. נוכחות מלאה בכל רגע. הלוואי. אולי בעתיד. כיום, מה שמאפיין את המינד שלי בזמן תרגול יותר דומה לטיול הלוך ושוב- אל המטרה (ריכוז), והלאה ממנה (התפזרות). המאבק לשמור על הנוכחות בעשייה הוא חלק אינטגרלי מהתרגול. אני מקבלת את זה- זה מה יש כרגע.

אבל דווקא בגלל זה, ההוראה היא מתנה לא צפויה. שם- אני פשוט ביוגה.

מהרוב הגדול של השיעורים  אני יוצאת מאושרת. זה לא אושר מתפרץ ומשולהב, אלא ידיעה שקטה וברורה שהכל ממש ממש בסדר. לאו דווקא כי העברתי שיעור בלתי נשכח, אלא בגלל שעשיתי יוגה. במשך שעה וחצי הייתי עסוקה בהווה, ובאופן שבו אני יכולה להיטיב עם מי שנמצא מולי.

והשילוב הזה, מנסיוני בשנה האחרונה, מביא אושר.