על אניטיה (ארעיות)

המילה אניטיה (anitya) בסנסקריט פירושה באופן מילולי: אי-נצחיות, או במילים אחרות, ארעיות או חולפיות. בבודהיזם, ארעיות היא אחת משלושת מאפייני המציאות[1]. ואכן, כולנו יודעים שהדברים משתנים כל הזמן. בעוד שנה לא ניראה כפי שאנחנו נראים עכשיו; בעוד שעה, ואפילו בעוד דקה, לא נרגיש כמו שאנחנו מרגישים עכשיו. אין דבר בטבע החומרי כולו (הפרקריטי) שאינו כפוף לחוק השינוי הבלתי פוסק. חלק מהדברים משתנים לכאורה לאט, וחלקם מהר. הר יכול להתקיים מיליוני שנים עד שיישטף כולו את האוקיינוס. אבל גם הר משתנה בכל רגע ורגע; כוחות הטבע, השמש, הרוח ,המים והפעילות הטקטונית של כדור הארץ, משנים אותו ללא הרף. התודעה שלנו משתנה מהר מאד. נסו לשבת בשקט לכמה דקות ולעקוב אחרי המחשבות שלכם – אין רגע ללא תנועה. מחשבה רודפת מחשבה שרודפת עוד מחשבה. זרם החשיבה והרגשות הוא בלתי פוסק. גם הגוף שלנו משתנה כל הזמן. בכל רגע מתים מיליוני תאים ואחרים מחליפים את מקומם. יש מעט מאוד תאים שנותרים בגופנו יותר משלושה חודשים.

עובדת ההשתנות ידועה לכולנו. כל אדם יודע שהוא משתנה ושהכול נמצא בתהליך של שינוי. אולם האם אנו באמת מפנימים את ההשתנות? כולנו יודעים שנמות יום אחד, אבל האם אנחנו באמת חיים מתוך מודעות למוות המתקרב? אלו שאלות שראוי לשאול.

אם היינו מודעים באופן מלא להשתנות הבלתי פוסק של כל הדברים, לא היינו נאחזים, וללא אחיזה לא היינו סובלים. אבל התודעה שלנו נוטה לייחס קביעות ויציבות לדברים. נדמה לנו שהדברים שאנחנו מחזיקים בהם ימשיכו להתקיים. כאשר אנו חווים משהו נעים – האם אנחנו מודעים לכך שהוא עתיד להיגמר? כי אם כן, אז מדוע סיום של חוויה נעימה גורם לאי נחת, לצער, לתסכול ולעיתים אף לייאוש? כאשר יש לנו חפץ כלשהו שיקר לנו, האם אנחנו מודעים לכך שהוא לא ישאר ללא שינוי ושאולי בעתיד לא יהיה בבעלותנו? ואם אנו חווים משהו בלתי נעים, מציק, מטריד, כואב, האם לא נדמה לנו שכך יהיה לתמיד? אם היינו באמת מודעים באופן עמוק לחולפיות של כל הדברים, לא היינו מוטרדים כל-כך מחוויות לא נעימות, משום שהיינו יודעים שהן תחלופנה.

יש אפוא הבדל מהותי בין הבנה אינטלקטואלית של עובדת ההשתנות (שכוללת את העובדה שלא נחיה לנצח), לבין הפנמה עמוקה של מציאות זו באופן שישנה את חווית החיים שלנו.

בפרק 2 בסוטרות היוגה פטנג'לי מוזכרים חמשת גורמי המצוקה והסבל (הקלשות – kleshas). הקלשה הראשונה היא א-וידיא (avidya) שהיא ידע כוזב, בלבול או ראייה לא נכונה[2].

סוטרה II.3 מונה את חמשת הקלשות; II.4 אומרת שאוידיא הוא השורש שמנביט את שאר הקלשות, ואילו II.5 מתארת מהי אוידיא. להלן הטקסט בסנסקריט של סוטרה זו ולצידו התרגום לאנגלית של ב.ק.ס. איינגאר והתרגום לעברית של ד"ר דני רוה:

אוידיא פירושה תפיסת החולף, הטמא, הסבל וה"לא אני", כנצחי, טהור, אושר ו"אני" בהתאמה

Mistaking the transient for the permanent, the impure for the pure, pain for pleasure, and that which is not self for the self: all this is called lack of spiritual knowledge, avidya

aintya ashuchi duhkha anatmasu nitya shuchi sukha atman khyatih avidya

Anitya מתורגם כאן כ- transientובעברית 'החולף'. Nitya הוא permanent ובעברית 'נצחי'. ובכן, אחד ההיבטים של האוידיא, הראייה הלא נכונה, היא תפיסת החולף כאילו הוא נצחי. כלומר, חוסר הפנמה של מאפיין הארעיות של המציאות הוא סיבה עיקרית לסבל, גורם עיקרי למצוקה שאנו חווים.

אחד הכוחות המופלאים של היוגי לפי פטנג'לי, הוא היכולת לראות את השינוי עם התרחשותו. דני רוה מתרגם את סוטרה 15 בפרק 3 (הפרק על הכוחות היוגיים) כך:

ההשתנות מרגע-לרגע (שרק היוגי מסוגל לראות) היא סיבתה של ההשתנות (הגלויה לעין, שמחוללת) הטרנספורמציה (הפָּרִינָאמָה)

זו באמת יכולת מופלאה. אנחנו יודעים שאנשים ומקומות משתנים ללא הרף. כאשר אנחנו מבקרים במקום שבו לא ביקרנו כמה שנים, אנחנו מבחינים בשינוי; כאשר אנחנו פוגשים אדם שלא ראינו במשך כמה שנים, אנחנו רואים שהוא השתנה. אבל האם אנחנו רואים איך אדם שחי קרוב אלינו משתנה? האם אנחנו מבחינים בכך שהבית שלנו משתנה כל הזמן? כאשר אני משוחח עם אדם כלשהו, הרי אין ספק שבמהלך השיחה הוא משתנה – הגוף שלו והתודעה שלו משתנים ללא הרף. אבל האם אני יכול להבחין בשינוי תוך כדי התרחשותו ולא רק בדיעבד, אחרי זמן רב?

איזה רגישות גבוהה ויכולת תפיסה חדה נדרשת כדי לראות שינוי בהתהוותו! באמת יכולת מופלאה!
איך נוכל להתקרב ליכולת זו? איך נוכל להבחין בשינויים שקורים כל הזמן?

לשם כך דרושה התבוננות. הפניית תשומת הלב לארעיות של כל הדברים. תרגול היוגה הוא הזדמנות מצוינת לעשות זאת. במהלך חיינו אנו לרוב עסוקים מכדי להפנות תשומת לב לשינויים קטנים ועדינים. התרגול הוא זמן של עצירה והתבוננות ולכן הוא מאפשר להבחין ביתר חדות בהשתנות.

ישנם שני היבטים של התרגול שמאפשרים הצצה על ההשתנות. הראשון הוא העובדה שאנו פוגשים את עצמנו בתרגול כל יום באופן אחר. מי שמתרגל באופן קבוע, יודע שאין תרגול אחד דומה למשנהו. ב"עץ היוגה" ב.ק.ס. איינגאר אומר:

"… אינני מביא את התנוחות של אתמול לתרגול של היום. אני מכיר את התנוחות של אתמול, אבל כשאני מתרגל היום, אני נעשה מתחיל. אינני רוצה את הניסיון של אתמול. אני רוצה לראות איזו הבנה חדשה יכולה להופיע בנוסף למה שחשתי עד עכשיו. בחקירה זו גופי הוא הקשת, תבונתי היא החץ ומטרתי היא העצמי. אני מודע בפנים ומודע בחוץ. עליכם ללמוד למתוח את הקשת היטב, לפני שתוכלו לפגוע במטרה. המשיכו אפוא למתוח את הקשת של גופכם. אז חץ התבונה יהפוך לחד, וכשתשחררו אותו, הוא יפגע במטרה, שהיא הנשמה שלכם. אל תעסיקו את עצמכם במטרה. כשהקשת מתוחה היטב והחץ חד, אתם תפגעו בה." מתוך הפרק "הפרי"

בתרגול יש אפוא חשיבות להיות ב"תודעת מתחיל" – לפגוש את החוויה ממקום רענן וטרי, מקום סקרן, שלא יודע מראש. אז נוכל לראות שהחוויה שלנו איננה קבועה. יש ימים שהתרגול זורם באופן חלק, והגוף נענה לנו, ואילו בימים אחרים אנחנו חווים נוקשות והתנגדות. אפילו אם נרצה לחזור על סדרת תנוחות שעשינו בעבר, לא נוכל לשחזר את החוויה באופן מלא. עצם העובדה שכבר עשינו את התרגול הזה, גורמת לחוויה להיות שונה. חשוב להיות מודע להבדלים אלו ולנסות להבין למה ביום מסוים אנחנו מרגישים קלים ופתוחים וביום אחר סגורים ומכווצים. מה יכולות להיות הסיבות לכך?

חשוב לשים לב למצב המנטלי שלנו בעת התחלת התרגול. האם אנחנו פוגשים את התרגול בהלך רוח ראג'סי (התלהבות, אנרגיה, להט), טמאסי (כובד, עצלות, התנגדות) או סאטווי (שלו, מאוזן, טהור).

התרגול הוא גם הזדמנות מצוינת ללמוד לשים לב לשינויים תוך כדי התהוותם. משום שבתרגול חלים שינויים מהירים יחסית, בתחושת הגוף שלנו ובמצב התודעה שלנו. לעיתים קרובות נתחיל את התרגול במצב טמאסי, נחוש התנגדות וכבדות ונחפש תירוצים למה לדחות את התרגול. אבל עם תחילת התרגול (במידה שבאמת הבאנו את עצמנו להתחיל…), אפילו אחרי תנוחת הכלב הראשונה, מיד נרגיש שינוי בתחושה הגופנית, באיכות הנשימה ובמצב התודעה. נוכל לשים לב לשינויים אלו תוך כדי התהוותם.

בהמשך התרגול, במידה והוא נכון, ננוע לעבר מצב סאטווי יותר, נחוש יותר זרימה והיענות והתודעה תעשה שקטה וריקה יותר ממחשבות ומ'סיפורים' מיותרים. אם נשים לב לשינויים האלו, נטפח את היכולת והרגישות להיות עדים בפועל לאניטיה – לארעיות, הזמניות והחולפיות של כל התופעות.

[1] שני האחרים הם דוקהה – העובדה שחווית הקיום כרוכה באי נחת, חוסר סיפוק, כאב וסבל, ואנאהטה – העדר עצמי קבוע ובלתי מותנה.

[2] אוידיא מתורגמת לעיתים כ'בורות', אך זהו תרגום לא מדויק, משום שאוידיא אין פירושה אי-ידיעה, אלא ידיעה שגויה.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *